נכנסת אליי לצ'אט כמו מישהי שיודעת בדיוק מה היא רוצה, אבל מחכה שמישהו ידרוש את זה ממנה.
כתבת לי: "אני עוברת דברים, לא מחפשת אחד כמוך באמת."
אבל ראיתי אותך. וראיתי את התשוקה שקשה לך לנסח
אז עניתי עם חיוך:
"סוכריה, אני לא שואל אותך אם את רוצה להכיר אותי אני רק רוצה לשלוף לך סניקרס מהמכנס."
כן, את צודקת אני נשמע כמו סכנה
אני נשמע כמו ממתק ממישהו זר.
אבל את הרי לא באמת מחפשת ביטחון, את מחפשת מישהו שיפתח אותך מבפנים וימלא לך את התיאבון.
אז אמרתי לך:
"היי צמר גפן מתוק, בואי וקחי קצת. קנדי ממישהו זר."
ואת באת. כל כך מתוקה, כל כך לחה, הרגשתי אותך נמסה לי כמו שוקולד בין האצבעות,
כל תנועה שלי שיחקה בך כמו כפית בתוך גביע מילקי מתוק, כפית שאהבת ללקק.
הבטחתי לך:
"אני אמלא לך את התיאבון כן, את הכוס הזה שאת מחביאה כמו סוד.
אני יודע שאמא שלך אמרה לך לא,
אבל אחרי הלילה את תביני:
אני הולך לשנות לך את החיים.
בטוח לא ניסית ממתק כזה אף פעם אבל אני מבטיח לך, את הולכת להתמכר.
אז אל תאבקי, אל תתחילי עם השטויות האלה של 'רק עוד פעם' פשוט תני לי לאפשר לך להתחנן לעונג, את יודעת שזה טוב גם בשבילי. כשהכאב שלי חודר אליך שנינו גומרים יותר חזק.
ואז את מסתכלת עליי בעיניים מזוגגות, עם חיוך של ילדה שאכלה יותר מדי ממתקים,
ואני מרים אותך, מחבק, לוחש:
"אמרתי לך… אצלי לא אוכלים רק סוכר. אצלי – מתמכרים"