הגעתי לכתובת שהיא נתנה לי, נעמד מול הדלת האדומה מלא התרגשות ורעב לסטיות שהממלכה שלה בפנים יודעת להעניק.
לא פעם ראשונה שאני פותח דלת כזו, חורקת אנחות מזכרונות של אחרים שירדו פה לפני בתחנת "אבד לי הגבול" ודפקו עליה בעבר.
הפעם הדלת הייתה חצי פתוחה, כמו פה של ילדה טובה שמחכה שייכנסו – לא רק למקום, אלא אליה, עמוק לנשמה.
היא ביקשה שאגיע חזק וללא מעצורים, וכל הדרך לא הפסקתי לחשוב על כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת.
כל מחשבה, כל רגע שמתקרב לדלת הזו, עורר בי גלים וזרמים בכל הגוף. מוכן להשיל את מסכות היום־יום ולחזור להיות הזאב שאני באמת.
האם היא תדע להכיל את האור שלי בתוך החושך?
בחדר היא חיכתה.
ילדה זנותית על הברכיים.
ידיים שלובות מאחורי הגב, מבט מושפל, ופה מתוק שפתוח בדיוק כמו שצריך – לא לדבר, רק לקבל.
היא לא ביקשה כלום.
היא הוצגה. מוכנה. לחה כבר מהרגע הראשון.
התקרבתי, לאט.
יד אחת על הסנטר שלה, השנייה בין הרגליים.
רטיבות כנה, שקטה, אמיצה.
שתי אצבעות חדרו אליה, בלי אזהרה – רק עם אישור שבא מהעווית של הגוף שלה.
כל תזוזה שלי בתוכה שלחה דרכה רעד.
היא ניסתה לא לגנוח.
אז שילחתי אצבע נוספת.
וידעתי שהיא לא תצליח.
הפה שלה נפתח לי.
קודם כדי לבלוע את האצבעות שלי,
אחר כך בשבילי.
הלשון שלה עטפה אותי ברעב.
כאילו הבינה שהזין שלי הוא לא רק מה שהיא מקבלת – אלא מה שמגדיר אותה כרגע.
קשירה רכה בידיים, פתיחה של הרגליים.
היא נמתחת, נמסרת, מתמסרת.
אני בודק אותה.
פוקד עליה לגמור – לא כי היא רוצה, אלא כי אני נהנה מזה.
ואני נהנה לראות אותה נמתחת, מתפתלת, מנסה לעצור את הגוף – ונכשלת.
אני לא מלטף – אני משתמש.
בחמלה. באכזריות שקטה. בדיוק.
אני לא שואל אם טוב לה – אני שואל כמה.
כמה היא שייכת. כמה היא מבינה שאין לה שם, אין לה קול, יש לה תפקיד.
וכל תפקיד טוב – חוזר על עצמו.
אז אני חוזר.
ושוב.
וכל גמירה שלה – היא לא אישור להפסיק.
היא בקשה להמשיך.