הכלוב הריק

אני ילד טוב.

תמיד הייתי ילד טוב.

לא מעשן, שותה במידה, אין לי קעקועים או אופנוע. יש לי טויטה אוריס סטיישן ושני מושבים לילדים.

הייתי חביב המורות, עשיתי שנת שירות, הייתי קצין, תואר בהצטיינות. בגיל 27 כשבת הזוג אמרה שהיא בהיריון היה לי ברור שממשיכים ומתמסדים.

גם בסקס אף פעם לא היו לי בקשות. רצונות היו לי תמיד. פנטזיות שאסור לספר. כשפעם אמרתי לה, אני רוצה שתתני לי סטירה, היא רק צחקה ואמרה לי שזה לא עושה לה את זה.

אז הייתי בלילה, בשקט, בסוד, צופה באחרים מגשימים חלומות. רואה סרטונים בשפות אחרות של נשים שנותנות לי משימות ופקודות. ובפעמים הבודדות שהייתי לבד, הייתי מתמסר לעונג הצרוף של להיות מושפל. של אצבע בתחת של סטירה על הלחי. העונג של להיות רק לקצת "לא בסדר".

ועכשיו כשהיא עזבה ונשארתי לבד, החלטתי שדי. שמותר לי להיות אני, בלי לחשוב על מה חושבים אחרים. מותר לי, ממקום של חוזקה, להגיד תני לי להיות חלש. תשפילי, תרביצי, תדחפי לי לתחת. מותר לי להיות אני.

עכשיו אני רק מקווה שאמצא את האישה, שתתן לי להיות אני. ואני אתן לה להרגיש הכי טוב בעולם. כמו שעשיתי תמיד לכולן.