אז אני עדיין על אדים מאז הסשן הראשון שלי.
בימים שעברו אני לא מפסיק לחשוב, לנתח ולחקור מה היה לי כל כך מדויק בזה.
הייתי בפמדום, והדבר הראשון ששמתי לב זה שאני לא מרגיש עוררות מינית. סשנים שכשקראתי אותם או צפיתי בהם בפורנו גירו אותי כל כך, פתאום כשהם בחיים לא עושים לי כלום מבחינה מינית..
חשבתי כבר שזה כנראה פשוט לא באמת בשבילי. שזה לא עושה לי את זה באמת...
ואז הגיע הסשן.
והבנתי.
זה באמת לא אקט מיני. או לפחות לא מיני בעיקרו. לפחות לא בשבילי.
זה עניין של שחרור. אבל שחרור מוחלט.
זה לא הכאב. אני לא נהנה מהכאב עצמו.
אני נהנה מזה שהכאב הוא לא בשליטתי. הוא מגיע כשהוא מגיע. כשהמלכה מחליטה. אני בוחר שלא לשלוט בסיטואציה בוחר להשתחרר מהכל. לא לחשוב על כלום. לא לקבל שום החלטה. לצאת באופן מוחלט מעצמי ולתת לכאב להכות בי.
בחיים אני כל היום בשליטה. אני חושב שאני מנהל את הכאב שלי. רוכב רק על שבילי אופניים, בוחר תמיד בפתרון שאני בטוח שבזכותו לא ארגיש כאב. השליטה המדומיינת הזו שומרת עלינו. אבל היא גם גובה מחירים. היא גורמת לי להיות כל הזמן במחשבה. מה אם. אבל מה אם הייתי בןחר אחרת.
בסשן, מרגע שבחרתי להכנס אליו ועד שהוא מסתיים, אין לי שליטה על כלום. אני יכול לעשות כך או אחרת, אבל לתגובה שתגיע אין שום קשר לזה. וזו תחושת שחרור שלא מצאתי בשום מקום אחר.
מזל שהכאב עוד קצת כאן להזכיר לי בכל פעם שאני יושב, שכל השליטה הזו שאני חושב שיש לי היא לא אמיתית. שבכל רגע יכול לבוא כאב ושאין שום דבר שאני אעשה שימנע את זה לחלוטין.
זו תחושת שחרור ממכרת.
תחושה של היי
כמו אחרי טריפ
כך אומרים...