זה שלי

מתחילת המלחמה

חוויתי הרבה יותר מידי,

הפסקתי לעשן בדיוק שבוע לפני אז גם אין לאן לברוח.

אבל למה לברוח?

ממי?

תתמוד כמו גבר, יש כאלה שכבר לא יכולים להתמודד...

אבל עדיין אני מנסה לברוח

לפחות בסוף כל יום עם עצמי, זה מותר

"הגברים בוכים בלילה"

רק שנגמרו הדמעות בשבוע הראשון.

אז אני ממלא עוד כוסית של וויסקי, בלי קרח שישרוף הגרון

ועוד סיגריה.

אבל תכלס זה לא בריחה וזה לא בשבילי,

לפחות זה מה שאני מבין בלילות שאני לא נרדם...

זה בשבילם

החללים הגיבורים, המלאכים של נובה

שהרבה יותר מידי מהם היו חלק ממני שלא יחזור

לחיים האהובים שלי!!

אני מרים כוסית גם בשבילכם

כי אני אף פעם לא לבד

אני אמשיך לשמוח גם בשבילכם אני מבטיח.

נ.ב

מי שמצא את הכוס וויסקי שלי שיחזיר, זה לא מצחיק.