יומנה של שולטת בהתהוות

הוא הזיז בי משהו שלא הרבה הצליחו להזיז ,

ואני .. עם השריטות שלי והצלקות שלי עשיתי הכל כדי לגרום לו ללכת .

לא רציתי שהוא ילך , אבל משום מה הפעולות שאני עושה מנוגדות לתחושות שלי בלב , אני לוקחת לקצה , אני בוחנת , שוברת את הכלים , כועסת .

הכל כדי להבין מתי הוא יילך .

והנה ,

הוא הלך .. עוד כמעט לפני שזה התחיל .

אני לא מאשימה אותו כי גם אני הייתי הולכת , אבל את זה בדיוק אני רוצה לשנות .

חצי מהבעיה נפתרת כשיודעים מה היא הבעיה ..

אז הלוואי שאצליח

לנקות את המגננות ,

לתת לעצמי לפרוח ולהגשים

לחבק את מה שיש .

ולו אני אומרת - תמיד תזכור לרגע לעצור  .