הצורך בנקודת חיבור בין העולמות, בין הרוחניות מצד אחד לבין עולם השליטה והכאב מצד שני הכריח אותי לחקור.
מודה, הקיצוניות שביניהם, לפחות למראית עין, הלחיצה אותי מספיק כדי לבדוק, לא יכולתי להירגע עד שלא אמצא את נקודת החיבור, אחרת אצטרך לוותר על אחד מהם.
אז מה הפוינט בעצם ?
המסורת הטנטרית, בגדול, מבקשת לסייע לאדם להגיע להארה, להפריד בין האגו, או תפיסת האני, לבין האני האמיתי שנמצא מתחת לכל השכבות שצברנו בחיים.
לעיתים זו עבודה קשה, סיזיפית, יום יום, דקה,דקה, לתפוס את האגו "על חם" כל פעם מחדש. החיים, ההתחיבויות שלנו, מערכות היחסים, כמעט כל דבר בעולם בו אנחנו חיים מושך אותנו בחזרה אל מחוזות האגו, ואנחנו כל פעם מחדש חווים את הסערה ומנווטים בחזרה את הספינה לחוף מבטחים.
החלק המיני שבעולם הטנטרי מבקש, בין היתר, להביא אדם להארה רוחנית, לאבדן האגו, על מנת לחוות את האני האמיתי בתוך חווית העונג העצומה הזו.
הרעיון הוא למעשה שחוויה אינטנסיבית מאוד, משתיקה את המוח, משתלטת על מרכזי הבקרה, ואנחנו אובדים בתוכה, אנחנו הופכים לחוויה עצמה. ברגע הזה יש לנו את המסוגלות להתנתק מהאני, מהאגו שלנו ולהיות במרחב האלוהי שנמצא בכל אחד מאיתנו, לחוות את אותו האושר העילאי.
בין יתר השיטות, כך למדתי, ישנן דרכים מוכרות להגיע להארה כמו ויפאסנה, מדיטציה, תרגילי יוגה. ישנן גם שיטות פחות מוכרות, אזוטריות יותר, לדוגמא: בכתבים מתואר צבא במנוסה אשר הובס בקרב והאויב דולק אחריו, מצב זה של סכנת חיים בעצם מהווה את המקפצה להתנתקות מהאגו. אז בפעם הבאה שאתם נמלטים מהאויב על נפשכם, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם מי אני ? מה אכפת לכם ? מה יש לכם להפסיד ?
דרך נוספת לחוות את הניתוק היא באמצעות כאב, כאשר כואב לנו ממש, אבל ממש, אנחנו בעצם כבר לא השם שלנו, ולא הסיפור שלנו, לא מאיפה באנו, מה עשינו, מה למדנו או איזה מוסיקה אנחנו אוהבים, האני שלנו מצטמצם ועכשיו אנחנו זה שכואב לו, יותר מכך אנחנו הכאב עצמו. ברגע הזה כמו שבטח רבים כאן חוו, יש ניתוק, יש אותי ויש את הכאב, אני עדיין יכול לחוש את הכאבאו העונג אך אני מסביב לתחושה, אני לא התחושה, יש חלל עצום שבו אני מוצא את עצמי, את החלק האלוהי שבי ויכול להביט בתחושה, להביט בזה שכואב לו מבלי להיות הוא, המודעות שלי מתרחבת, זה שכואב לו הוא כעת טיפה באוקינוס שלם של אופוריה עילאית, אני יכול לחוש אהבה גם כלפי הכאב.
המורה שלי סיפר לי פעם שבמסגרת לימודי היוגה שלו, כדי לנסות לחוות את ההארה בדרך הזו, הוא לקח סיכה ודקר את היד שלו פעם אחר פעם. כמה זמן לאחר מכן הוא השתתף בסשן שיבארי וחווה חוויה זהה לחלוטין, בדיוק אותה תחושה. כאב עצום שהדרך היחידה להתמודד איתו זה להיות אחד איתו ואז הוא הופך לאושר עילאי, (אושר במובן של bliss, joy לעומת במובן של happiness.)
חלק נוסף בפאזל הזה, הוא החייתיות שלנו, היצריות שלנו, אמנם אנחנו יצורים רוחניים אבל לפחות כרגע אנחנו נמצאים בגוף אנושי, וכמו כל בעל חיים יש לנו יצרים חייתים, הדרך שלנו לחוות אורגזמה היא באמצעות הגוף. בטבע הזכר, בהרבה מהמקרים, מצמיד את הנקבה לקרקע, נועץ את שינייו בעורף שלה, זה מחבר אותנו מאוד לחלק החייתי שבתשוקה שלנו, חלק עוצמתי ויצרי. משיכה בשיער, נשיכה בעורף והצמדה פיסית ברגע הנכון לעיתים יכולות להיות ההבדל בין חסימה ותסכול לאורגזמה.
הצורך להילקח מתחבר מאוד ליצר החייתי הזה, גם משחק החיזור באופן דומה הוא חלק מכך. המחזר\הצייד והמחוזר\הניצוד משחקים בפינג פונג הניצחי הזה משחר ההיסטוריה. כשאני מתחיל עם בחורה ברחוב, אני מתחבר במובן מסוים לחלק הזה בי, אני כמובן רוצה להכיר לאהוב ולכבד אותה כבן אדם, אך ברמה העמוקה יותר שנינו כעת לוקחים חלק במשהו שהוא גדול יותר מאיתנו, גדול יותר מהשאלה האם היא תתן לי את המספר שלה. באמצעות משחק החיזור כל אחד מאיתנו זוכה לממש את את החלק הזה בעצמו, להתחבר למשהו עמוק יותר, לחלוק בחוויה ניצחית גם אם זה לרגע אחד. אל תשדוד מבת הזוג שלך את העונג שבלהיות ניצודה בגלל שאתה לא מרגיש מחובר לשורש שלך.
אוקיי מהמם, אם ככה זאת נקודת החיבור שחיכיתי לה, מעולה, זה היה הרבה יותר קרוב ממה שחשבתי.
אבל רגע מה האינטרס של זה שגורם לכאב ?,בקונטקסט הרוחני?
הרי זה מה שתכלס מעניין אותי, זה החיבור שאני מתקשה לעשות. אני לא באמת יכול להגיד בכנות שהאינטרס שלי זה לסייע לאחרים להגיע להארה רוחנית, אני כמובן אשמח להיות חלק בדבר כזה אבל אני לא גורו של שום דבר, אני סטודנט בעצמי וזה לא מה שמושך אותי לכאן.
משמעת, טיהור.
עולים מדרגה, השלב הבא בהתפתחות של שני הקטבים, הצייד והניצוד, מחבר אותנו לעולם הפסיכולוגיה. ההזדמנות להתפתחות רוחנית מופיעה כאן בלבוש אחר. הצייד\השולט מקבל לידיו את הניצוד\הנשלט לעשות בו כרצונו, כאן השיעור שיש ללמוד הוא אחריות, משמעת עצמית ברמה הגבוהה ביותר.
התמסרותו של הנשלט תובעת אחריות מן השולט. הוא זוכה כעת להתחבר לחלק האבהי שלו, להיות המדריך, המורה, זה שמתווה את הדרך. יש כאן סכנה גדולה לשולט, הפיתוי עצום, האגו מתמוגג מאושר וניתן בקלות לאבד את הדרך ולצעוד בצללים.
היכולת של הנשלט לבטוח בשולט כאחד שעימו הוא יוכל לחוות את ההתפתחות הזו תלויה בדיוק בשאלה זו, האם הוא נוטל על עצמו את הכתר מתוך תחושת אחריות למשימה ולצוות או שהוא חפץ רק בהטבות שמקנה הכתר. בדיוק באותו אופן מתנהל גם משחק החיזור, המחוזר\הניצוד בוחן את המחזר\הצייד, ברמה הבסיסית ביותר הוא שואל האם הוא אחד שמסוגל להביא אותי להתפתחות ברמה כלשהיא ? מינית, כלכלית, אישית. האם אני יכול לסמוך עליו ?
לשים את עצמך במקום הזה מצריך אומץ, אומץ להביט פנימה ולבחון את עצמך ברמה הגבוהה ביותר. האם אני מספיק חזק בשביל לשאת את הכתר על ראשי ? להנהיג לעבר חוויה מתקנת ?, האם אני טוב לממלכה ? או שמא אמצא את עצמי ואת הזין שלי באגו טריפ בלתי נשלט, הפיתוי הוא אדיר.
במובן הזה יש כאן אלמנט מאוד דומה לאומנויות לחימה, המטרה אולטימטיבית של הלוחם, היא לא האגרוף הכי חזק או הבעיטה הכי מדויקת אלא לנצח את עצמו. להכיר את עצמו לעומק באמצעות חווית הקרב, באמצעות האינטנסיביות הבלתי מתפשרת של הרגע הזה שבו אני נלחם ביריב, שנינו נותנים את הכל. בהתחלה כמובן כדי לגבור אחד על השני אבל בשלב בוגר יותר של היריבות, כל אחד מאיתנו משתמש בחווית הקרב כדי להתפתח באמצעותה. לחוות את הצריבה של הכישלון או את העונג שבניצחון ובאמצעותו לקחת גם כן חלק במשחק הקוסמי הניצחי בין שני לוחמים, אשר מתחרים בקרב.
אריות, דובים, בני אדם, קבוצות כדורגל, צבאות ומדינות, כולם לוקחים חלק בדרך כזו או אחרת במשחק הנפלא הזה.
השולט\הצייד הופך כעת למורה אומנויות הלחימה או לתלמיד הרבה יותר מתקדם ממך, אשר, בוודאי שיכול לגבור עלייך בקלות פעם אחר פעם, אך הקשר בינינו מחייב אחריות ומשמעת עצמית. לדעת שבפעמים שהוא כן פוגע יש לכך כוונה חיובית, יש לכך תוכנית על שנועדה להביא את התלמיד לרמה גבוהה יותר, המורה זוכה כאן לעונג שבצפייה בגור גודל וממש את עצמו לעיתים אף יותר מהמורה, זו הגאווה הכי גדולה למורה.
המון תודות לרם אבנור שתרם את כל העומק והידע המקצועי.