"ממי בוא נעלה ברכבלית" היא אומרת לי בתחנת האטובוס בדרך הביתה. חשוך בחוץ, שוב ערב חורפי אחרי כמה ימי שמש כמעט כמו של קיץ.
"אף פעם לא עליתי בזאת" אמרתי מקווה שלא יהיו איתנו עוד אנשים, כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות ברכבלית.
"גם אני לא", היא אומרת וממשכה ללכת לכיוון הכניסה לתחנה.
"כשגרתי בקולומביה הייתה אחת כזאת שנסעה מעל פארק ענק".
"איזה מגניב", היא אומרת
זאת היתה נסיעה ארוכה, איזה 20 דקות בערך מעל עצים שנראים כאילו עמדו שם מבריאת העולם מחכים לרכבלית שתעבור מעליהם. אז הייתי עם בת זוג שלימדה אותי שכשמתמזל מזלל להיות לבד ברכבלית חייבים לנצל את זה. למזלנו הספקנו לנצל את זה לפחות פעמיים, בפעם השלישית שעלינו הצטרף אלינו זוג נוסף, מבוגרים שבאו לטייל בטבע באחד מימי ראשון בצהריים. לפני שעלינו ביקשתי מהגבר בספרדית שיחכו לבאה בתור. הוא חייך אליי ולבת הזוג שלי והצביע בעיניו על מצלמות חדשות שהותקנו בתוך הרכבליתת, Ya tienen camaras en el metrocable, הוא אומר.
הסתכלנו על המצלמות באכזבה, שניהם עולים ומתיישבים מולנו מחוייכים, אני מבין שגם אנחנו פשוט הולכים לטיול של ראשון בצהריים בפארק.
התחנה שוממת, בערב כזה אף אחד לא יצטרף אלינו בטוח.
"אנחנו נהיה לבד ברכבלית" אני אומר לה, היא מביטה בי, ומורחת חיוך מובך על הפנים.
"סוטה מהממת שכמוך" אני אומר לה, "תכננת את זה מראש".
"בין באוויר וביבשה" היא עונה,
"אני מת על הסוטה הקטנה שבך" אני משיב לה.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר" היא אומרת ולא מצליחה למחוק את החיוך המהמם שלה.
"מקווה שלא יהיו מצלמות בפנים",
השומר מכוון אותנו לרכבלית הבאה שמגיעה, הדלת פתוחה, אנחנו היחידים בתחנה נכנסים פנימה. אני מסתכל סביבי, בודק מלמעלה, בצדדים.
" אין מצלמות" אני אומר לה,
"אתה בטוח?" היא שואלת ומכסה את שנינו בשמיכת פליז שחורה. הרכבלית מתחילה חנסוע אנחנו מביטים החוצה אל חושך, אל נקודות האור שמתרחקות מאיתנו לאט. היד שלה מתחת לשמיכה מתחילה למשש אותי, היא אוהבת לבדוק מתי עומד לי. וכשלא עומד היא אוהבת להתגרות בי ובו, ללטף להרגיש אותו מתנפח תחת האצבעות הקטנות שלה.
"אין תראי מסביב" אני אומר לה ומלטף את שיערה ולאסוף אותו, מקרב אותה אליי.אני אוהב להרים לה את השיער מעלה לקוקו גבוה, כזה שאפשר לתפוס ביד. אני פותח את הג'ינס שלי הזין שלי כבר מתחיל להתנפח, היא מזיזה את השמיכה ומתכופפת על המושב, עוטפת אותו בשפתיה החמות. מכסה את כולו ברוק מתוק.
"אני אוהב שאת מנצלת את זה שהוא לא עומד כדי להגיע עד הסוף" אני אומר לה, היא מכניסה עודמיותר עמוק ומצליחה להגיע עם הלשון עד לביצים. "האאאא" אני נאמח בעונג, "אני אוהב את המאמץ הזה, גיבורה שלי". "אני אוהבת להתאמץ בשבילך" היא אומרת בלי להוציא את הזין מהפה. הצליל הזה שלה, ההברות האלו כשהיא מדברת כשהוא בתוך הפה שלה מטריף אותי כל כך. אני כל כך אוהב לשמוע אותו, את שירת המלאכית שלה. לאט לאט הוא מתנפח ומתקשה היא עוד מעט לא תוכל להכניס את כולו לפיה ואני לא אוכל לסגור את הג'ינס. אני מביט החוצה אל החושך, לצידנו עוברות רכבליות נוספות, אני מנסה לראות אם יש מישהו בתוכן אבל חושך מדי, אי אפשר לראות.
אני חושב לעצמי אם הרכבלית הזו בתולה, אם אנחנו הראשונים שלה או שכל הסטודנטים בטכניון ובאוניברסיטה יודעים לנצל את ההזדמנות, המחשבה שהיא בתולה מדליקה אותי יותר, משהו בלהיות ייחודי תמיד דיבר אליי, כאילו שזה משפר או מוריד מהחוויה של הכאן ועכשיו.
יש לנו רק כמה דקות בודדות והמהממת שלי יודעת לנצל אותן עד תום. הזין, שלי כבר התקשה לגמרי והוא במלוא תפארתו כרגע, היא כבר לא מצליחה להכניס אותו עד הסוף ובטח שלא להגיע לביצים. לא נורא נעבוד על זה אני אטמר לעצמי, היד שלי אוחזת בשיערה האסוף. הקוקו הגבוה נהיה כמו סימן לשנינו, זה פשוט התסרוקת המושלמת למציצה (וגם לניקיון מסתבר).
"נוסעים נכבדים, הרכבלית, תעצור מיד בתחנת הטכניון" נשמע קול, צורם ברמקולים. היא מיד מתרוממת בבהלה, אנחנו מתקרבים לתחנה. אני מתאמץ לסגור את הגינס שלי, היד שלי עוד מחזיקה את הקוקו שלה, אני מקרב אטתה אליי ומנשק אותה נשיקה רטובה, טועם את הרוק המתוק שלה.
"מת על הסוטה הקטנה שלי" אני אומר לה,
" מתה על הזאב שלי" היא משיבה,
הרכבלית לא עוצרת פשוט מאיטה קצת והדלתות נפתחות, אנחנו יורדים, השומר בתחנה מתאמץ חא להסתכל על הבליטה המאיימת לפרוץ מתוך מכנסי הגינס שלי, אני מתאמץ להסתדר ולמצוא תנוחה מתאימה. היא מסתכלת עלי ומתאמצת שלא לפרוץ בצחוק. אנחנו מתחילים ללכת ברגל, בחוץ, עדיין קר, המדרכה רטובה והרחוב חשוך.
"אחלה רכבלית" אני אומר לה, בדרך הביתה.
"הנוף היה משגע" היא עונה.
