מגלה ארצות

בתוכן הקודם של הבלוג כתבתי טקסט קורע לב, אתמול כתבתי על סצנת ddlg.

חבר שאל אותי היום מה המוזה שלי לטקסטים והתחלתי להרהר.

אני חוקר לא מעט על המניות שלי ועל העולם של הקינקים ואני יכול להבין מאיפה הגיע הכתיבה של אתמול.

אבל סצנה מלחמה מתחילת/ אמצע המאה הקודמת פחות היה לי ברור מאיפה זה הגיע.

בכולנו מתחוללות מלחמות כל הזמן קשר אם אדם משמעותי יכול לעזור לנו לשרוד את המלחמה ואובדן הקשר יכול להביא לשבר גדול.

אני עוד חיפוש אחר הקשר המשמעותי וכרגע בעיקר קשה לי שאני לא מוצא אחד כזה. הלבד לפעמים מתסכל.

הימים ימי שרב, בחוץ מנשבות רוחות מלחמה,

ביתה של אן רוקד תכופות לצלילי ההפגזות.

כבר חודשיים שהיא לבד מאז בעלה יצא לקרב, מידי פעם קופצת חווה השכנה לשאול לשלומה ומביאה משהו טעים. "ליבך ער בעודך ישנה?" שאלה חווה, אן מלמלה "הכל בסדר" בעודה מסתירה את פצעיה עם חיוך.

הוא הבטיח לכתוב לה כל יום וכבר חודשיים שאין מכתב, "זו בטח טעות בדואר" אומרת לעצמה אן.

בוקר אחד יצאה אן לתיבת הדואר והנה מכתב, מכתב מהודר ויפה אם סמל של הצבא. קרעה אן את עטיפת המכתב בשקיקה מחכה לקרוא את מילות אהובה. שסיימה אן לקרוא ובעוד עיניה דומעות לקחה סכין מן המטבח ונעצה חזק בליבה.

הדלת נפתחת, עיניה דומעות, עקביה מקופלות אל ישבנה ומבטה מביט מעלה.

"היה לי קשה בלעדייך" היא אומרת לו, תיקו נשמט לרצפה וזרועותיו נפרשו אל על.

היא מתרוממת ורצה אליו, הוא מניף אותה אל על בחוזקה ובתוך כך הנחת כאב יצאה מפיה. "נפצעת" כן היא עונה לו, "למה לא סיפרת לי?" "א..נ..י רציתי חיבוק " אומרת בקול חנוק. 

"ישבתי על בירכיי וחיכיתי לך אך לא באת אז המשכתי לשבת על בירכיי" "היו פקקים" הוא משיב כמעין מסיר מעליו אחריות "אבל עכשיו אני כאן" אומר בעודו נושא אותה על כפיו. הוא משכיב אותה ומתחיל למרוח משחה על ברכיה בעודו לוחש " אני אוהב אותך כמו שפו הדב אוהב דבש" היא תופסת את בובת פו הדב שלה ומספרת "אתה יודע שפו היה עצוב היום הוא הרגיש בודד והוא רצה חיבוק".

הוא מנגב מידו את המשחה ושואל "את רוצה שוקו" "כן בבקשה" אומרת בקול נרגש, אחר כך מוסיפה ושואלת "יש לנו זמן לסרט דאדי", הוא משיב "בתנאי שאת מביאה לי נשיקה וחיבוק". בא לי פו הדוב" היא אומרת בעודה קופצת עליו בנשיקות וחיבוקים, "אבל ראינו את זה אתמול" ותמיהה קלה בעיניו "אז מה בא לי שוב" אומרת בעודה עוטפת אותו בנשיקות.

“If you live to be a hundred, I hope I live to be a hundred minus one day, so that I never have to live a day without you.”

—Winnie the Pooh

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

קולך הענוג שטוף הכאב והנאה עוד מהדהד בראשי.

זה היה מטלטל לפגוש אותך, לא כך ציפיתי שנפגש לראשונה.

את מכירה אותי יותר טוב מהחברים הכי קרובים שלי ואם זאת עד היום לא נפגשנו.

אומרים שאתה פוגש את אהבת חייך הזמן נעצר מלכת, שראיתי אותך זה קרה.

בשבילי את העוגיפלצת שלי, האחות שתמיד חלמתי עליה. את הקשרים שבין הנפשות שלנו רק המוות יתיר. 

אהבה שלי אלייך היא אפלטונית כזו שלא אפשרי לתת לה כותרת. 

פוסט שעלה באחת הקבוצות ודיבר על קושי פיזי לבצע אקט מסויים שיש אליו המון רצון. הקושי פוגע בסשן.

אני אישית עדיין במסע של התפתחות, רבים הדברים שאני רוצה לנסות וטרם ניסיתי.

זה גרם לי לחשוב על שאלות הרות גורל לפני השינה.

איך נתפס השולט בזמן כישלון?

איך מוצאים את הפרטנר.ית שלא יחפשו מוצר מוגמר ויתנו לי מרחב להתפתח ולהיכשל בו זמנית מבלי להעביר ביקורת?

איך יוצרים מסע חוויתי למרות הכישלונות?

איך מוצאים פרטנר.ית שירצו לחקור איתי ביחד דברים?

היא עמדה שם קשורה אל הקיר, ערומה, חסרת אונים, הוא היה בשליטה מלאה. הכל עומדים וצופים.

מבטה היה קר, היא לא הנידה עפעף למרות הכאב שנגרם לה, זה היה מחזה זר לי. רבים האנשים שראיתי חווים כאב הם לא מתנגדים אבל הם מגיבים. 

האלמונית, התמסרה לרגע כמו שמעולם לא ראיתי, שתתה את הכאב כמו שאני שותה מים.

גופה העירום מרהיב ביופיו וחשוף לעיניי כל אך מבטי לא ירד ממבטה וראיתי כמה חשופה נשמתה הייתה.  

הלילה חרישי הוא,

רק פעימות הלב נשמעות בחלל.

שני אנשים מבטים זה בזו ובעינהם רעב גדול.

והירח מביט בשקיקה ושותק.