מגלה ארצות

הדלת נפתחת, עיניה דומעות, עקביה מקופלות אל ישבנה ומבטה מביט מעלה.

"היה לי קשה בלעדייך" היא אומרת לו, תיקו נשמט לרצפה וזרועותיו נפרשו אל על.

היא מתרוממת ורצה אליו, הוא מניף אותה אל על בחוזקה ובתוך כך הנחת כאב יצאה מפיה. "נפצעת" כן היא עונה לו, "למה לא סיפרת לי?" "א..נ..י רציתי חיבוק " אומרת בקול חנוק. 

"ישבתי על בירכיי וחיכיתי לך אך לא באת אז המשכתי לשבת על בירכיי" "היו פקקים" הוא משיב כמעין מסיר מעליו אחריות "אבל עכשיו אני כאן" אומר בעודו נושא אותה על כפיו. הוא משכיב אותה ומתחיל למרוח משחה על ברכיה בעודו לוחש " אני אוהב אותך כמו שפו הדב אוהב דבש" היא תופסת את בובת פו הדב שלה ומספרת "אתה יודע שפו היה עצוב היום הוא הרגיש בודד והוא רצה חיבוק".

הוא מנגב מידו את המשחה ושואל "את רוצה שוקו" "כן בבקשה" אומרת בקול נרגש, אחר כך מוסיפה ושואלת "יש לנו זמן לסרט דאדי", הוא משיב "בתנאי שאת מביאה לי נשיקה וחיבוק". בא לי פו הדוב" היא אומרת בעודה קופצת עליו בנשיקות וחיבוקים, "אבל ראינו את זה אתמול" ותמיהה קלה בעיניו "אז מה בא לי שוב" אומרת בעודה עוטפת אותו בנשיקות.

“If you live to be a hundred, I hope I live to be a hundred minus one day, so that I never have to live a day without you.”

—Winnie the Pooh