''תתחיל לכתוב ותראה לאן תגיע.
ללא מטרה, רק לכתוב.
לספר את הסיפור שלך, שלה, שלכם.''
כך סיימתי את הטיפול עם הפסיכולוג בשבוע שעבר.
הנחיה פשוטה אבל כלכך לא.
הכרתי אותה באחת מהרשתות החברתיות, בתקופה בה עסקתי בחיפוש אחר העצמי האמיתי שלי, התחלתי ללמוד להכיר אותי באמת. רוב הזמן עשיתי את זה על ידי כתיבה, פרסום מחשבות, רעיונות, שיתוף העבר שלי מול זרים, אנשים משום מקום ומכל מקום.
קצת כמו שאני עושה כאן עכשיו.
לאט לאט נרקם בנינו קשר, נוצר חיבור ועוד לא החלפנו בנינו מבט או מילה, כתובה או אחרת.
היא קראה אותי, את כל מה שהיה לי לומר, להוציא, להקיא ממני אל העולם.
ואני קראתי אותה.
למדתי להכיר מישהי מבלי לדבר איתה בכלל, מבלי לדעת את שמה, רק כינוי - אליס
כמה שבועות (ייתכן חודשים) אחר כך כתבתי לה בפעם הראשונה, באותו הזמן הייתי ממש לפני ניתוח בגב, ואיכשהו הרגשתי את הדאגה שלה עוד לפני שדיברנו בכלל.
מאותה הודעה ואילך בכל מילה שנכתבה, נאמרה או הורגשה הקשר בנינו העמיק, החיבור התחזק והתבסס. התחלנו לדבר יותר, שיחות ארוכות, פתוחות, חשופות בצורה בה מעולם לא נחשפתי, גם לא מול האישה איתה בחרתי לחיות את חיי. והכל בהודעות, מבלי שנפגש.
כמה שבועות קדימה והחלטנו להפגש, הפגישה בנינו הייתה מחשמלת, כלכך הרבה זמן של היכרות וכל מה שרציתי, כל שהייתי צריך, זה חיבוק ממנה.
עמדתי שם מחוץ לדירתה, מנסה להסדיר נשימה ולהשקיט את החרדה ואז היא פתחה את הדלת, עמדה שם עם חיוך מובך כשנכנסתי לדירה.
ואז חיבוק. אני עדיין יכול להרגיש אותו עוטף אותי בימים בהם אני כואב במיוחד, בהם קשה לי או רע לי.
החיבוק הכי חם, עוטף ומכיל שקיבלתי בחיי היה החיבוק שלה.
העברנו ערב מושלם מלא בשיחות, חיבוקים, מעין התמגנטות כמעט בלתי אפשרית.
באותו הרגע ידעתי הרגשתי, בעצמות, בעיניים, בבטן ובלב, הרגשתי אהבה אמיתית. אחרת. טובה ובריאה. כזאת שמעולם לא חוויתי, כזאת שמעולם לא זכיתי להרגיש. עד שהיא הגיעה.
היא לימדה אותי והעניקה לי את הדבר החשוב ביותר והטוב ביותר שמישהו אי פעם העניק לי. היא לימדה אותי להיות נאהב, היא הראתה לי שזה בסדר, שמותר לי להחשף, להיות פגיע, אנושי.
היא לימדה אותי לאהוב את עצמי.