|
|
|
אתמול בלילה כחלק ממשחק אמת או חובה, הייתה לכתוב לבלוג, מבלי לחסוך בפרטים, את הסשן שהתחשק לי באותו רגע, הבעיה עם זה היא שהייתי כלכך מחוק שאני לא זוכר מה הוא היה.
ולכן, אני מנצל את ההזדמנות להתנצל ולומר שאני חייב ללונה חובה או תיאור סשן, מה שיבוא קודם.
אין בי כוחות יותר.
מנסה לא לשקוע.
אז הלכתי, אולי אשוב אולי לא.
בינתיים, תהיו טובים.
סבא שלי
בן 101 (!) איש מדהים, מבריק, טוב לב, הגון והוגן, מלא חמלה ואמפתיה עם העיניים הכי חמות, מלאות ברוך ובאהבה נפטר הבוקר בשנתו.
הצעקות של סבתא לא משחררות ממני.
לראות את אמא שלי קורסת.
מלא טריגרים, מלא פלאשבקים ואני לא מוצא את עצמי.
אני מתגעגע לסבא.
וורשה משעממת ממש.
מזל שמחר חוזר הביתה.
עובר על תיקיית הסשנים, תמונה אחר תמונה, סרטון ועוד סרטון
ועם כל אחד מהזכרונות אני מחייך יותר.
מרגיש את הצורך בסשן אבל לא בכאב אלא ברעב שתתעורר שוב.
תמונה אחת מופלאה של השולחן מסודר מזכירה לי סשן מושלם, כזה שאחריו הקשר בנינו הפך לתמידי ובלתי שביר, גם כשאנחנו לא יחד משהו בסשן הזה צרב אותנו האחד בנשמתו של השניה.
משהו בסשן הזה פתח ושינה אצלי משהו. הפך אותי שלם יותר.
עובר על תיקיית הסשנים, ומחייך.
מנסה לנסח מחשבות שעוברות לי בראש, אבל הקצב בהן הן מתחלפות הוא בלתי יאמן.
אני לא מצליח להתמקד מספיק או למספיק זמן כדי שאוכל לנסח ולכתוב אותן.
להיות רחוק מכולם ומהכל מכניס דברים לפרופורציה.
עוזר לי לראות ולהרגיש בבהירות ובלי השפעות מאנשים בחיי, ופתאום אני מבין שאני עצוב.
ואני מפחד.
והדבר היחיד שאני באמת רוצה, שאני יודע שיעזור לי, לא אוכל לקבל.
אז בינתיים אני מתגעגע מרחוק.
למי שהייתי אז, לתמימות, לפשטות שישנה באי הידיעה.
להרגיש שלם.
מיליון מחשבות, בלי סדר, בלי כיוון.
תקנאו 😈
אז עוד יומיים אני מגיע ללונדון בשביל עבודה אבל עם המון זמן פנוי, אם יש לכם המלצות אשמח לקבל :)
* ההמלצות לא חייבות להיות קשורות בדס''מ
תודה 💜
מאז שהייתי ילד וקראתי בפעם הראשונה את הקיץ של אביה, קינן בי הפחד שגם לי זה יקרה.
שאף אחד לא ירצה לבוא לחגוג איתי יומולדת.
ובכן, יומולדת 40 והנה זה קרה. בערך.
ולמה בערך? כי לא ארגנתי מסיבה, עם מה שקורה סביבי לא הרגיש לי נכון לעשות מסיבה, אבל כן קיוויתי וציפיתי שיזכרו את יום ההולדת שלי, שיכתבו אפילו רק 'מזל טוב' בודד.
מתוך כלל האנשים בחיי, אני יכול לספור על יד אחת את מספר האנשים שזכרו והיה להם איכפת מספיק לכתוב, ובתוכן, הייתה המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש.
היא כתבה את הברכה השנתית, ובמקום שזה יעצור שם, דיברנו.
שלוש וחצי או ארבע שעות שעברו כאילו חמש דקות. והייתה לנו שיחה כלכך טובה, התעדכנו במה קורה האחד עם השניה, הרגשנו, היינו, אהבנו וחיבקנו במילים ולרגע שוב נשמתי ומילאתי אוויר מלוא הריאות והרגשתי אהוב.
אז ציינתי את סיום העשור הרביעי ותחילתו של החמישי, ועשיתי את זה לבד.
אבל עם מתנה קסומה.
בסוף החודש אני בלונדון, אחרי המון המון זמן שלא.
אם למישהו יש המלצות אשמח לקבל 💜
