מאז שהייתי ילד וקראתי בפעם הראשונה את הקיץ של אביה, קינן בי הפחד שגם לי זה יקרה.
שאף אחד לא ירצה לבוא לחגוג איתי יומולדת.
ובכן, יומולדת 40 והנה זה קרה. בערך.
ולמה בערך? כי לא ארגנתי מסיבה, עם מה שקורה סביבי לא הרגיש לי נכון לעשות מסיבה, אבל כן קיוויתי וציפיתי שיזכרו את יום ההולדת שלי, שיכתבו אפילו רק 'מזל טוב' בודד.
מתוך כלל האנשים בחיי, אני יכול לספור על יד אחת את מספר האנשים שזכרו והיה להם איכפת מספיק לכתוב, ובתוכן, הייתה המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש.
היא כתבה את הברכה השנתית, ובמקום שזה יעצור שם, דיברנו.
שלוש וחצי או ארבע שעות שעברו כאילו חמש דקות. והייתה לנו שיחה כלכך טובה, התעדכנו במה קורה האחד עם השניה, הרגשנו, היינו, אהבנו וחיבקנו במילים ולרגע שוב נשמתי ומילאתי אוויר מלוא הריאות והרגשתי אהוב.
אז ציינתי את סיום העשור הרביעי ותחילתו של החמישי, ועשיתי את זה לבד.
אבל עם מתנה קסומה.