לא מדברים כל היום, בצהריים אני שולח לך כתובת להגיע אליה בערב, עם הנחיות: בואי לבושה עם משהו שאפשר לקרוע אם ארצה, שיער אסוף. ללא איפור את יפהיפה כמו שאת.
את עונה בסימן להודעה. שנינו מרגישים את התתרגשות.
את מגיעה ואני מחבק אותך חזק.
יושבים, מדברים קצת, נוגעים כל הזמן.
המבטים שלנו ננעלים ואני מושך אותך לנשיקה.
מתנתקים, נושמים עמוק ואז הסטירה.
מתקרב אליך נושק ללחי ולוחש לך, ''מתחילים.''
את מסתכלת עליי במבט מחכה, מצפה, רוצה.
אין לך מושג מה יקרה, ביקשת לא לדעת. להיות עבורי ולשימושי.
אני מורה לך לעמוד מולי, את נעמדת במבוכה, לא רגילה לזה שבוחנים אותך בצורה כלכך מדוקדקת, כלכך אינטימית.
אני ניגש אליך, אוחז בשיערך ומושך לאחור.
בתנועה חדה קורע מעלייך את החולצה, זה כואב לך אבל מרגש אותך יותר.
הגוף שלך מדהים, קמור, עגלגל ומזמין.
אני מתחיל ללטף אותך, בעדינות, ברכות נעימה.
ושוב סטירה.
ומיד אחריה עוד אחת.
את מתנשפת, מסתכלת בי ומחייכת, המבט שלך מבקש עוד.
אני מזכיר לך את מילת הביטחון שלך, ופתאום המבט שלי משתנה, נהיה קשוח, קצת קר.
אני קושר אותך למיטה, מסיר את החגורה ומתחיל להצליף בך.
לאט ובעדינות בהתחלה, ולאט לאט מגביר עוצמה, קצב.
את מתחילה לצעוק, נהנית מכל רגע.
אחת לכמה הצלפות אני עוצר, מאפשר לך לנשום רגע, לבכות מעט. מחבק, מנשק וחוזר לחגורה.
התחת שלך כבר אדום ורגיש.
זה השלב בו אני קורע מעלייך את המכנסיים, חושף את התחת האדום, ומצליף בו על הידיים. כל לחי הצלפה.
את רטובה, מחכה להרגיש אותי.
מרימה את האגן, כאילו מסמנת לי, אני מחייך אלייך, מעיף לך סטירה וקובר את הראש שלך במיטה.
לא מפסיק להצליף, עם החגורה, הידיים. צובט, נושך, שורט.
בהצלפה האחרונה את כבר לא יכולה להתאפק ומתחילה לבכות, אני מביט בך ושואל האם לעצור, את מחייכת בבכי ומסמנת לי ''לא'' עם הראש.
אני מחייך, מתקרב אלייך, עוטף אותך בחיבוק ובתנועה אחת ארוכה ואיטית מחליק לתוכך, ממלא אותך.
את מסתכלת עליי ומתחננת בדמעות לגמור.
לוחש לך לאוזן - תגמרי בשבילי. חזק עמוק ורק פעם אחת.