בדרך כלל אני מצליח להדיר את עצמי מחדשות.
בין אם אני נמנע מרדיו, טלוויזיה, עיתונים ואו אתרי חדשות, אני מצליח לא להיחשף יותר מדי, לשמור על עצמי מהטריגרים.
ובימים האחרונים אין אפשרות כזאת, כל אזעקה, כל פיצוץ של יירוט או נפילה, כל רשת חברתית, כל אתר אינטרנט - לאן שאני לא פונה אני שוב שם בתוך הזוועות, הפיצוצים, הגופות, הדם, הריח המזעזע של גופות חרוכות, הצעקות, הקולות העמומים שברקע, הצלצול הבלתי פוסק באוזניים.
כאילו מישהו לחץ במכה אחת על כל הכפתורים והפעיל בבת אחת את כל הטריגרים.
ועכשיו כלום לא עוזר, הניתוקים בתדירות גבוהה מהרגיל, הסיוטים חזרו, החרדה הכתה בי קשה והיא מערערת אותי עד עמקי נשמתי.
וכמו תמיד אני שומר שאף אחד לא ידע, אף אחד לא יראה.
מרשה לעצמי לשחרר רק כשאני לבד.
באמצע הלילה האחרון ש' התעוררה ומצאה אותי בסלון, שאלה למה וכל שהצלחתי לענות לה זה שאני לא נרדם.
לך תסביר שכל פעם שאתה עוצם עיניים אתה חוזר לתופת ההיא.
מזל שהיה אמצע הלילה והיא הייתה אפופה בשינה וחושך אז היא לא ראתה את הדמעות. היא לא ראתה את הסכין והאלה שהיו לצדי, רק למקרה שמישהו ינסה להכנס.
והנה - שוב הדריכות, החשד התמידי, הבחינה הבלתי פוסקת של הסביבה, ניתוח מצב וסיכונים בכל מקום חדש שאני מגיע אליו, לעולם לא לשבת עם הגב לדלת, תמיד לוודא שיש קיר מאחורי, תמיד לבחור מקום עם שדה ראייה רחב ופנוי ככל הניתן. תמיד להקשיב לכל מה שקורה סביבי (ובכך בעצם לא להתרכז במי שאיתי או מה שאני עושה). תמיד לדעת מהם נתיבי היציאה שלי.
תמיד דרוך.
אני עייף.
אני כואב.
אני מפחד.
לא יודע למה כתבתי את זה.
