קשורה למילים

אני אעטוף אותך בקולר

ובאצבעותיי הנוגעות בשפתייך, מורחות את אודמן.

אני אחבק אותך בשקשוק טבעת מתכת

ובלשוני החוקרת נשימותייך, נושקת אותן אחת אחת.

אני אלטף אותך במילים מקשיבות

ובחומן של ידיי האוספות אותך אל חיקי, אוחזות שיערך בחוזקה.

"איש עדין אתה," תחייכי אליי מבעד לכוס היין

"עדינות של כאב," ילחשו לך אצבעותיי הסוגרות על פטמתך מבעד לבד חולצתך הדק.

לא לזוז, אלחש לך עם אצבעי המלטפת, בודקת את שפתיך האדומות כדם

לא לזוז, את שלי עכשיו, אביט בך מלמעלה

אחר כך, כשהכל יסתיים, ורק הד נשימותייך ישארו מפוזרים על קירות הדירה הקטנה, נרד לבית הקפה שברחוב.

אחר כך, אלך איתך חבוק, חש את חום גופך מבעד למעיל.

אבל עכשיו, לא לזוז, את שלי עכשיו.

מחשבות על דירה אחת קטנה בפריז אשר ממתינה לדמיונותיי.

אני עטופה עכשיו בחושך

חשה בבד הצמוד לעיניי

מקשיבה לנשימותיי

ולקולות צעדיו בחדר.

"תתכופפי עוד," הוא לוחש לי, או ככה נדמה לי,

אני צריכה להתרכז,

בו,

במילותיו,

במגע אצבעותיו המשחק בעורפי.

אבל כל כולי מתוחה ומתנשמת,

ממתינה לעקיצת הכאב.