|
|
|
שוב.
במיטה עטורת מצעים סתורים, פרוש לכל עבר.
גפיים פזורות, מנכסות טריטוריה.
סימנים של סופה מכסים כל פינה בחדר,
אבל שקט מקפיא עוטף את הכל,
כמו הריק שמגיע אחרי גל הדף, תולדה של פיצוץ.
המהום של זרם חשמל מטנף את השקט,
מחורר את מרקם הבריחה.
שוב,
הריקנות היא שעוטפת, מזכירה את הסיבות לבריחה,
מתחזקת אפיזודה חולפת, עד לדיוק של הכיוונון הבא.
אני עדיין פה.
נדמה לי.
נדמה ש.
נדמה כי.
הכל נדמה. נראה אך לא נחזה.
מרחב בו אין נפשות, אין תודעות.
יש ישויות אמורפיות שלובשות צורה מדומיינת על בסיס מסד נתונים חלקי, מוטה ומוכוון אינטרס.
ובתוך החלל הזה, היקום המקופל והמקומט לכדי כדור בפח משרד פינתי, יש שתי פינות, שתי נקודות בדף שנדמה שאמורות להיפגש.
ואילולא היו מקופלות, מקומטות, דחוסות לכדור חסר משמעות, לא היו נפגשות מעולם.
ואז, בנקודה אחת קטנה,
על קצוות של דף לבן מרוט,
מתחיל סיפור אחד גדול שחורג מגבולות הפח.
אני עדיין פה.
לא.
לא בהכרח.
לא בוודאות.
תמיד נשאר מרווח לתהייה.
הנחות יסוד, תולדה של נוף מולדת,
הטיות נסתרות, תוצאה של השקייה,
אבל לא תמיד, לא בהכרח, לא בוודאות.
לו סיזיפוס היה סטטיסטיקאי, הוא היה מסכים.
אבל לא אתן ולא סיזיפוס סטטיסטיקאים.
(למעט מיעוט יוצא מן הכלל, שבהגדרתו נכלל בכלל)
לכל פרספקטיבה, לכל נקודת מבט, יש זווית. ולכל זווית יש עיגול שלם שבא איתה לכל מקום. עוד 359 אופציות לכל נקודה במרחב.
אז זוזי מעלה אחת ימינה לפעמים,
תראי איך הכל נראה אחר.
אני עדיין פה.
החיפוש אחר גבולות האני מוביל את הפרט למחוזות האינדווידואליזם, שמטבעו מתחכך עם הנורמה. בערימת השחת הזו צריך רק פרט אחד, יחיד, מתוך העדר השועט, פרט אחד שיבהק בהתאמתו. על רקע הרעש הלבן של ג'ונגל היום יום, פרט אחד שימשוך את עיני הצופה. ההוא, שמתבונן מהצד. ההוא שבוחן. ההוא שמחפש את הפרט האחד והיחיד הזה, שאליו יקדיש את כל מהותו.
ובתוך כל הכאוס, המהומה האלוהית של היומיום המונוטוני, פרט אחד, וציד אחד, הבנה מושלמת של שרשרת המזון. הטבע, היקום, הקוסמוס, סוגר מעגל, מגדיר בועה ושם, רק שם, מוגדרת הבנה. בלי מילים, בלי כינוי. בלי צורך בהגדרה.
תודעה אחת ויחידה. סינרגיה.
