דטרמניזם יחסי

שוב.

במיטה עטורת מצעים סתורים, פרוש לכל עבר. 

גפיים פזורות, מנכסות טריטוריה.

סימנים של סופה מכסים כל פינה בחדר, 

אבל שקט מקפיא עוטף את הכל,

כמו הריק שמגיע אחרי גל הדף, תולדה של פיצוץ.

המהום של זרם חשמל מטנף את השקט,

מחורר את מרקם הבריחה.

שוב, 

הריקנות היא שעוטפת, מזכירה את הסיבות לבריחה,

מתחזקת אפיזודה חולפת, עד לדיוק של הכיוונון הבא.

אני עדיין פה.