|
|
|
ההתרה משחררת.
אין רגע מוגדר. אין אפילו יום. זו עת. זה זמן.
זה מושג אמורפי שנקרא לו העכשיו.
ועכשיו הגיע.
לשחרר את הכבלים, להסיר את הזמם, להתיר את האסור, להשאיר את דלת הכלוב פתוחה.
מותרת ואסורה, מתענגת ודאובה, מחייכת עם דמעה, זמן לנוע. זמן להמשיך. זמן שנגמר.
משאירה אדוות, צבעים וקולות, טיפות וקולות.
הולכת, אבל נותרת.
ואני?
אני עדיין פה.
כשהכל נגמר, כשהאש מלחשת על שאריות הגחלים הרוחשות שנותרו כעדות לשריפה שבערה פה רק עכשיו, רעש הנשימות המונוטוני יורד בקצב ומשרה שלווה, אז בדיוק היא מגיעה...
וכאן, ככה, עכשיו, אני הכי אוהב אותה. כי למקומות האלו היא אף פעם לא מגיעה לבד. לשם היא לא יודעת ללכת. ולי יש את הזכות, העונג, הכבוד, להיות זה שפותח לה את הדלת..
זונת החצר, הכלבה המלכותית, שואבת המים ונערת הרצפות,
כולן שלי בחסד ולא בזכות.
אבל היא? היא יציר כפיי. היא לא שלי, היא שלה. אני רק הממצק, היוצר, היא החומר, היא הרוח, היא היא. ושם, בדיוק שם, היא מה שרציתי. שם, היא שלי כי היא שלמה.
בסיפור על דר' ג'קיל ומיסטר הייד, איש לא מפנה את דעתו למהות הקסם, רק לתוצאותיו. איתך, אני הוא הקוסם. הקסם האמיתי, זה הרגע.
ואני?
אני עדיין פה. עם חומות ופרצות, עם אש ועם קרח,
אבל עדיין פה.
אל.
פשוט אל.
לכאן או לכאן.
קצת, טיפה, קמצוץ, קורט.
או ש או ש.
מיציתי.
כך או כך,
אני פה.
אוגר.
צובר.
זועם.
גבינים קפוצים, מצח חרוש קמטים, שפתיים הדוקות. הראש מורכן קדימה כאילו עומד לתקוף, הכתפיים מתוחות לאחור. הצלעות נמתחות לעטוף את הריאות המתמלאות, כל שרירי הגוף אסופים לכדי פקודה. כמו קפיץ מתוח, כמו גלגל שיניים הממתין לשחרור המצמד.
ואז את.
אוגר.
צובר.
זועם.
ואני?
אני עדיין פה.
בוקר.
שישי.
ברקע, אודים עשנים והריסות, אזור אסון כאוטי, קולות, ריחות ותמרות עשן מתאבכות משאריות השבוע שחלף ונשאר מאחור.
עומד איתן, זקוף, אגלי זיעה, אבק שריפה וגריז, טיפות דם גולשות באיטיות מהמצח אל הלחי..
מבט בוטח, מבט נחוש,
מביט אל עבר הסופ"ש ויודע.
יודע.
השקט. השלווה. הבועה אליה הרעש לא חודר.
יודע שהמלחמה האמיתית היא מבפנים, הקרב הוא רק בעיני והניצחון הוא ניצחון פירוס. והם כולם מאחורי, עד הפעם הבאה. מניח אותם מאחור וצועד, רצועה בידי, הולך ובא למקום בו כלום כבר לא משנה. אלינו.
ויודע.
יודע את מקומי, יודע את הדרך, יודע לאן.
אלינו.
ואת שלי, מחכה. יודעת בדיוק מה את צריכה, מה את רוצה, רק מייחלת לזכות.
ואני?
אני עודני פה.
ניצנוץ.
הבזקים קטנים של לובן שמרצדים בזווית העין.
מתחת לזמזום הניאון המרוחק,
בפינה רחוקה של החדר,
מכונסת ערומה על ארבעותייך.
שעון לאחור, מתעלם במודע.
הספה מכילה את הגוף המתנשף, המקלט מהבהב במונוטוניות, הפסקול מתמזג עם צליל הנשימות הכבדות בחדר..
עורך החלק רווי אגלי זיעה מנצנצים, ועל פני הקנבס שהוא את משורטטים קווי החיבור שבינינו. פסים אדומים לבנים מעטרים את בועת קיומך, סימני הארועים ניכרים על פנייך הקורנות וזכרונות כחלכלים מהווים תזכורת על העומד עוד לבוא.
בזווית העין ניצנוצים על גופך העירום.
אבל נצנוץ אחד תופס את העין וגורם לי להעביר את מלא כובד מבטי אלייך.
הנצנוץ הבודד בזוית העין, הדימעה האחת,
תולדה של חיוך, ההבנה שאת שלי.
וברגע הזה, אין חזקים מאיתנו.
ואני?
אני עדיין פה.
מבט.
עיניים מזוגגות.
בהייה מלאת משמעות דרך אישון עטוף דמעות.
את מרימה את הראש, מביטה בכמיהה.. חצי מתחננת, חצי מתחכמת..
את על הברכיים, צמודה אל הדלת. ידיים מעל הראש, קשורות לידית. אנחנו כבר שעתיים מתגוללים בין טיפות של משקה, עננות של עשן, קירות, רצפות, חדרים.
יודעת מה עומד לבוא.
יודעת למה את מחכה.
יודעת למה את כמהה..
והמבט הזה.
גופך העירום מלא בנוכחותי,
ברכייך, שדייך, פנייך, כולך מלאה במהותי.
והמבט הזה..
ההשלמה, הקבלה, ההכלה, הכרת התודה, התחינה.
ואת לוחשת בלי מילים. מדברת בלי אוויר. מתקשרת בלי להיות. ואת כולך שם, צועקת.
והמבט.
החיבוק של ההפנמה, השלווה של הקבלה.
והמבט? אותו מבט.
שלי.
ואני?
אני עדיין פה.
בול.
כל פעם, בול.
מדוייק.
הגעה אל יעד. נגיעה בקרקע. חץ במטרה, חנית בלב האנטילופה, כדור בראש חזיר היבלות.
דוקר, פוגע, מדייק, מתמצת, מחדד, מביא לנקודה.
למעט דבר אחד.
לא לשם כיוונתי.
אה, ודרך אגב,
אני עדיין פה.
טיפוס סיזיפי במעלה הירידה הבאה.
מגדל שנבנה לאורך זמן, בדיוק, בקפדנות, בתשומת לב לפרטים, מתמוטט ברעש גדול ומעלה עננה של חוסר וודאות.
ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא את המפלט הנכון, את הפינה שתהא עגולה דייה להכיל את אדוות הקריסה.
שבוע חדש,
סופ"ש שנזל,
אני עדיין פה.
בזבוז.
כרוניקה של מיותרות ידועה מראש.
כל המשאבים, כל התשומות, כל המסע.
והתפוקות?
וניליות עטופה ברעש לבן. נייר צלופן שמבריק למרחוק אבל מתנה חלולה...
כמו עציץ פלסטיק למשרד, כמו פשטידת פטריות למסיבת כיתה, כמו עץ ריח ברכב הסעות של פועלים.
בזבוז.
אני עדיין פה.
