כשהכל נגמר, כשהאש מלחשת על שאריות הגחלים הרוחשות שנותרו כעדות לשריפה שבערה פה רק עכשיו, רעש הנשימות המונוטוני יורד בקצב ומשרה שלווה, אז בדיוק היא מגיעה...
וכאן, ככה, עכשיו, אני הכי אוהב אותה. כי למקומות האלו היא אף פעם לא מגיעה לבד. לשם היא לא יודעת ללכת. ולי יש את הזכות, העונג, הכבוד, להיות זה שפותח לה את הדלת..
זונת החצר, הכלבה המלכותית, שואבת המים ונערת הרצפות,
כולן שלי בחסד ולא בזכות.
אבל היא? היא יציר כפיי. היא לא שלי, היא שלה. אני רק הממצק, היוצר, היא החומר, היא הרוח, היא היא. ושם, בדיוק שם, היא מה שרציתי. שם, היא שלי כי היא שלמה.
בסיפור על דר' ג'קיל ומיסטר הייד, איש לא מפנה את דעתו למהות הקסם, רק לתוצאותיו. איתך, אני הוא הקוסם. הקסם האמיתי, זה הרגע.
ואני?
אני עדיין פה. עם חומות ופרצות, עם אש ועם קרח,
אבל עדיין פה.