דטרמניזם יחסי

ההתרה משחררת.

אין רגע מוגדר. אין אפילו יום. זו עת. זה זמן. 

זה מושג אמורפי שנקרא לו העכשיו.

ועכשיו הגיע.

לשחרר את הכבלים, להסיר את הזמם, להתיר את האסור, להשאיר את דלת הכלוב פתוחה.

מותרת ואסורה, מתענגת ודאובה, מחייכת עם דמעה, זמן לנוע. זמן להמשיך. זמן שנגמר.

משאירה אדוות, צבעים וקולות, טיפות וקולות. 

הולכת, אבל נותרת.

ואני?

אני עדיין פה.