דטרמניזם יחסי

ניצנוץ.

הבזקים קטנים של לובן שמרצדים בזווית העין.

מתחת לזמזום הניאון המרוחק,

בפינה רחוקה של החדר,

מכונסת ערומה על ארבעותייך. 

שעון לאחור, מתעלם במודע.

הספה מכילה את הגוף המתנשף, המקלט מהבהב במונוטוניות, הפסקול מתמזג עם צליל הנשימות הכבדות בחדר..

עורך החלק רווי אגלי זיעה מנצנצים, ועל פני הקנבס שהוא את משורטטים קווי החיבור שבינינו. פסים אדומים לבנים מעטרים את בועת קיומך, סימני הארועים ניכרים על פנייך הקורנות וזכרונות כחלכלים מהווים תזכורת על העומד עוד לבוא.

בזווית העין ניצנוצים על גופך העירום. 

אבל נצנוץ אחד תופס את העין וגורם לי להעביר את מלא כובד מבטי אלייך. 

הנצנוץ הבודד בזוית העין, הדימעה האחת,

תולדה של חיוך, ההבנה שאת שלי. 

וברגע הזה, אין חזקים מאיתנו.

ואני?

אני עדיין פה.