דטרמניזם יחסי

בוקר. 

שישי.

ברקע, אודים עשנים והריסות, אזור אסון כאוטי, קולות, ריחות ותמרות עשן מתאבכות משאריות השבוע שחלף ונשאר מאחור.

עומד איתן, זקוף, אגלי זיעה, אבק שריפה וגריז, טיפות דם גולשות באיטיות מהמצח אל הלחי..

מבט בוטח, מבט נחוש, 

מביט אל עבר הסופ"ש ויודע.

יודע.

השקט. השלווה. הבועה אליה הרעש לא חודר.

יודע שהמלחמה האמיתית היא מבפנים, הקרב הוא רק בעיני והניצחון הוא ניצחון פירוס. והם כולם מאחורי, עד הפעם הבאה. מניח אותם מאחור וצועד, רצועה בידי, הולך ובא למקום בו כלום כבר לא משנה. אלינו.

ויודע. 

יודע את מקומי, יודע את הדרך, יודע לאן.

אלינו.

ואת שלי, מחכה. יודעת בדיוק מה את צריכה, מה את רוצה, רק מייחלת לזכות. 

ואני?

אני עודני פה.