הגוף, כמו הנפש, מפתח סבילות.
הקצוות, הגבולות, הספים, כולם נעים במרחב שמתפשט ומתכווץ על פי טמפרטורת הליבה של הנפש, והגוף, אותו דבר.
(את מונחת לרגלי.. מבעבעת..נושמת..)
היכולת להכיל או להקיא מקרבנו, לדחות או לספוג, מתמצה במידת ההכלה של כלי הקיבול באותו המקום, הזמן והרגע, בין אם פיזי ובין אם אחר, והיא תוצר ישיר של עובי העור, של תבנית נוף מולדת, ויחד עם זאת, של בחירה.
(מביטה בי במבט רעב, במבט תאב, מבט מרצה...)
אקסיומות נועדו לתכלל מסגרת לעולם בו אנחנו מתמצאים..לשם כך נדרשת מערכת חוקים, וכמו שבין שתי נקודות עובר תמיד רק קו אחד, ישנם קווים שלא חוצים. גבולות שלא מותחים. כך מתקיימים גבולות. אבל בתוך בליל הקווים שלא נחצים, איש לא דיבר על הזזת הנקודות..
(שולח יד, מעביר אצבע בשיער הסתור..)
מגע ארוך גובר על המכה, לטוב ולרע. לרוב, החוסר הוא זה שמוביל לסיפוק ולקתרזיס, כי ללא צד אחד של הספקטרום, לא יכול להתקיים הצד הנגדי. והמענה לחוסר, כמו במינונים של טיפול תרופתי, חייב להיבנות בהתאם.
(יודע שאת עכשיו שלי. המזור, התרופה)
ואז מגיעה המנה. ההתרה.. ובוורידים זורמת לה מנה של שלווה מזוקקת, נחת. לא משנות ההתנשפויות הקצובות, לא משנות האנחות והתחינות, הקולות, הטעמים, התפוקות והתשומות. הזיעה הנוטפת, חום המדמנה והעשן המיתמר, הכל שקט סביב. הפיקס נוחת. השלווה משתלטת ובועה נוצרת מעצמה, אוטמת הכל, ואני מסודר. מתרופה סימפטומטית לסם נעורים.
(סם, לשימוש עצמי.)
ואני? או בבועה או בקריז,
אבל עדיין פה.