זה מתחיל ברגע.
בהתחשב בכך שטרם נוצר הזמן, באי הימצאותם של כלי מדידה ואמות מידה, הרגע הזה מדוייק, מזוקק, מתומצת לכדי גרעין של אטום, אך בו זמנית מתמשך, מצטבר, מתרחב.
זו מילה, זו טונציה, זו תגובה, זה מבט.
זה ניחוח, זו טעימה, זה מגע וזה עולם.
כך נוצר יקום. משנה את פניו, משנה את קצבו.
בבליל של מרקים קדמוניים, מתוך אינספור אפשרויות קיימות, שני אטומים מתנגשים ותגובת שרשרת מתחילה. גם בזמן מטח ניוטרונים, בסערה סולארית של רוויה בחלקיקים, אטום אחד, ספציפי, מוצא את דרכו במסלול התנגשות על מנת ליצור עולם. עולם אפל וקר, עולם חשוך וריק, עולם בלי קיום. וחלקיק חלקיק, מבט מבט,מגע מגע, שמשות נבראות, ירחים מתמצקים ומערכות גומלין מתחילות להיבנות, הכל מוצא את מקומו והקונסטלציה מאפשרת קיום.
זו תמונה אחת שאומרת הכל,
זה קול נשימה בסוף משפט,
זו קבלת הדין.
שני חלקיקים שמתנגשים, ועולם חדש נברא.
בבליל של חלקיקים, אחד הפציע. המפץ אירע.
שרשרת הארועים הקוסמית החלה להתגלגל.
נבחר חלקיק, ומעתה, אין בילתו. כל שאר החלקיקים הופכים לכלי שרת ביצירת חזון החלקיקים ותו לא.
ובעולם הזה, העולם של שני החלקיקים האלו, הם יקבעו. את הצבעים, את הצורות, את הגבולות.
את קצוות המנעד, את כל הספקטרום.
והוא יתפשט, הוא יתרחב, הוא יגדל.
חוקי הבסיס נקבעו. עכשיו נותר רק למלא את העולם בחיים.
ואני,
עודני פה.
בורא עולם אחרי עולם.
פה.
