דטרמניזם יחסי

יש לה פנים רבות.
יכולה להיות בריאה, יכולה להיות רעילה.
יכולה להיות שובבה, יכולה להיות רצינית.
לפעמים, הגבולות מיטשטשים.
באיזורים מסויימים של הקיום, בחשיכה ספציפית, תחת פנס רחוב עמום בכוונה תחילה, היא מקבלת מבט.
הופכת מפנים לראי.
לחלק מובנה כמו הטיפה שזולגת מימין לגבה מתחת לאותו פנס, באותה פינה חשוכה של האני, תחת הגשם שאגליו מעכירים את הראייה.
במקום הזה, ברגע הזה, יכולת המדידה שלה משתנה. כל הכלים המוכרים, כל הנורמות, הכללים, התפיסות והחוקים, כולם מקבלים היסט קל. אזימוט מחושב מחדש. תכלית שאינה על הספקטרום מחוץ לאורו של הפנס. ושם, שם החתול של שרדינגר תמיד נופל על הצד שמרוח בריבה.
גבולות נמתחים מטבעם, מסגרות נפרצות ועולמות מתגלים. המגרש מקבל צורה רק כאשר יש מי שישחק עליו, בסופו של יום, כולנו אפיזודה מספר של ד"ר סוס.
הצורך באדפטציות, ב"פיין טיונינג", מתחדד ככל שהגשם ניתך, ככל שהראייה מתערבלת, וככל שהמשחק מקבל צורה. היעד, מטרת העל, החוקים,
הכל נחקק אט אט בסימני סיד על דשא סינטטי.
ומרגע שנחקק, זה שם. זה משאיר סימן על הנעל כשחורגים בקטנה, וזה מפוצץ משחק כשמאבדים את הכיוון. ולהלן הפרדוקס (סוג של לפחות..)
אם חוצפה מטבעה היא חריגה מנורמה, האם כשחורגים מהנורמה, על החוצפה להפוך נורמטיבית בהכרח? ואם כן, האם היא לא מאבדת את עצם היותה חריגה?
גבולות. זה מין קטע כזה.
לכל אחד ואחת, שולט/ת או נשלט/ת, יש משהו בתוכו, שעומד עם מטרייה ומוכן במידת הצורך להתגונן מהגשם הזה, מתחת לפנס הזה, בפינה הזו.
עם כוס של וויסקי ועננת עשן תכלכלה שמיתמרת,
הכל נדמה מורכב בפשטותו. או הפוך.
סטירה היא סטירה היא סטירה.
אבל סטירה אף פעם לא ניתנת פעמיים.
חוצפה היא בריאה, עד שהיא הופכת רעילה.
אבל אני?
אני עדיין פה.