הכל מתמצה בקו הדק שבין הנדרש לנשאף.
ההבדל מתמצה במילימטר הנוסף, באקסטרה צעד.
לרצות לצייר כולם רוצים. האקספרסיוניזם מאפשר לכולנו להיות אמנים. אבל רק מתי מעט ידעו לגעת בקנבס עם המכחול בנגיעה הנכונה שתהפוך את היצירה לאמנות. בנגיעות מרפרפות, מצטברות, שמתכללות לכדי תמונה מושלמת, בידיעה שמגע ארוך, תמיד גובר על המכה.
אלו לא הברכיים המשופשפות או התחתון הקרוע, אלו לא סימני האצבעות על המותן מעל לעצמות האגן. זו לא טביעת היד על החזה, לא השיער הסתור והבגדים המרושלים. זה לא הרוק שמרוח על הפנים האדומות, לא השלולית על הרצפה. זו גם לא התחינה והבכי ל"עוד" או ל"די".
זה המבט שאחרי ההבנה.
זה המבט שאחרי הסטירה המנטלית.
זה המבט שלך.
זה מה שעושה את זה לנשאף, לנשגב.
זה כבר לא הנדרש, הבסיסי, האלמנטרי.
זה חיבור ברמה הטבעית. זו החזרה לבסיס, לקמאי, לחייתי ולמצב של טורף קדמון. זה שיחרור מוחלט מעכבות ציוויליזציוניות. זה ראשוני וטבעי.
ככה אני רוצה את זה. ככה אני רוצה אותך. איתי. במקום שלנו. תחתיי. וכל השאר, עולם משלו.
וכשאת תחת הידיים שלי, למרגלותיי,
זה הכי נכון שיש.
הכי טבעי שיש.
וככה אני אוהב אותך. נקייה, חפה מהשפעות חיצוניות.
שלי.
ואני?
אני עודני פה.
