הנשימות הפכו רדודות יותר. מהירות יותר.
קולות היבבה שנשמעו כשילוב של פליאה מהולה בחצי טרוניה עד לאותו הרגע, הפכו ממוקדים. אמיתיים.
הידיים שמיאנו להיקשר שנייה לפני, עוטות עכשיו חבל שמלופף עליהן ברכות, אחוזות זו בזו מאחורי הגב והאצבעות משורגות, לבנות אדומות מלחץ הלפיתה בחשש מפני העומד לבוא.
מנח הגוף שהיה רפוי עד אותה השנייה, על אף הגאג ועל אף הפלאג, מתכווץ פנימה. עדיין על הברכיים, עדיין עירומה, אבל לפתע מכונסת, מתגוננת. הכל קפוץ, אסוף, שמור..
לאט לאט, פיסה פיסה, נלקח ממך החופש. מונחת בכלוב, מוקפת סורגי ברזל. עירומה ומצויירת. הידיים נקשרו, הגאג הונח במקומו, החושים מתעמעמים והתחושות מתמקדות. רטובה, להוטה, מוכנה.
ואז הברדס.
והכל שינה צורה. משהו חדש חילחל לסיטואציה. הרעש המונוטוני של זמזום הפלאג שנעוץ בתוכך הפך רועם ומרטיט עצמות. ריח של חוסר וודאות התפשט בחלל.
והתמונה.
פסל מושלם, מונח כפות וחסר אונים, חבוש ברדס, מתנשם בכבדות ותוהה בנוגע לעתיד לבוא, בתוך כלוב ברזל במרכזו של חדר.
רגע. מונח אמורפי, בין שבריר של שנייה לדקה לשעה או לנצח, רגע הוא כמו אידאל. משהו שהוא רק הוא.
כל מה שקדם, כל מה שנכח עד אותו המפץ, נעלם בעננה של פליאה. היקום המדומה שהקמנו עד לאותה השנייה, קרס לתוך עצמו וכמו סופר נובה, התפוצץ בדממה דקה לכדי קיום שונה, קיום אחר.
קולות הנשימה שלך מבעד לבד הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ניתן היה לשמוע את חומת הוודאות שלך נסדקת..
עכשיו, את שלי...
קרע נפער בצידו של הברדס, מאפשר רק לקצה של לשון ומחצית השפה להשתרבב אל החלל. והקרע הזה מספיק בדיוק בשביל להפנים את התחינה ולחבר בין שני העולמות. דרכו יתחברו הגופים, דרכו יתחברו העולמות. ממנו תשאבי ביטחון, דרכו אדע את מקומך.
ואז, רגע אחד ארוך ומתמשך, רגע שעוטף את הכל, מכיל את הכל, מכלה את הכל. רגע. רגע שהוא הכל.
מבירא עמיקתא, בראטית מונחת בכלוב של ברזל,
לאיגרא רמא, כלבה מלכותית במלונה של זהב..
ומשם, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות,
בדיוק כמו שהדרך לגן עדן רצופה בזימה וזדון.
ואני?
כשאת למרגלותיי, עם ברדס או בלי ברדס,
אני עודני פה.
