דטרמניזם יחסי

נדמה שיש צורך לעמעם. 

אור, קרינה ואלקטרונים, בוהק לבן, ריצודים ועוויתות. יש צורך לעמעם.

חדלתי מלהתקיים כרעיון לפרק זמן ושוטטתי מתחת לשמש. לא מקומי הטבעי. החשיפה רק הגדילה את הניכור ועכשיו, החזרה לבסיס, לקמאי, רק נדמית טבעית יותר. 

הקולות, המראות, הניחוחות,הטעמים והתחושות.

הדמעות, הרוק, הזרע והמחנק,

הכאב והעונג, הלתת והלקחת.

כולם היו "שם". היו "שם" איתי, כל הזמן. 

אבל אני, 

אני לרגע לא. 

מעלה אחת ימינה, והכל נדמה כלא מובן מראשיתו. ההבנה מבעבעת כמו פשטידת גבינה שנאפתה בחום גבוה מידי בתוך תנור המחשבות, התודעה מבצבצת כמו כאב טורדני בצד בזמן ריצה, ההכרה משתלטת כמו ערסים על חוף בכנרת בשישי בצהריים. ישנה סיבה לדטרמניזם.

המקום הנכון הוא בצללים. 

לא במחשכים, בצללים.

חזרתי, אפילו שמעולם לא הלכתי.  

ועכשיו, בפה מלא, יכול לומר,

ואני?

אני עדיין פה.