דברים שעולים לי לראש

יום ראשון בבוקר, יום רגיל. שעון מעורר ב-7:00, היא מתעוררת עם כוס קפה, מסדרת קצת את הבית, בוחרת בגדים, מתלבשת, נועלת נעלים, לובשת מעיל, בודקת במראה בכניסה לבית שהכל בסדר ויצאת לדרך. על הריצפה מעבר לדלת מונחת שושנה אדומה. היא משתכלת ימינה ושמאלה לבדוק מי הניח אותה אבל אין אף אחד. היא מרימה את הפרח, מריחה את הריח העדין יורדת במרגות בודקת שוב אם מישהו ממתין לה ונכנסת לאוטו במחשבה על מקורו של השושנה.
יום העבודה עובר מוער עם הרבה חיוכים בכל פעם שמבטה נופל על הפרח המסתורי.
יום שני מתחיל גם כיום רגיל, עד ליציאה מהבית כששושנה אדומה שוב מונחת על הריצפה, ושוב אין אף אחד בחוץ.
בעבודה מתחילות שאלות על המחזר העלמוני, אבל אין תשובות.
וכך גם יום שלישית רביעי וחמישי.
וגם יום שישי ושבת.
וגם בשבוע אחר כך ובשבוע שלאחר מכך.
מדי יום שושנה אדומה על מפתן הדלת.
כל מאמצעיה לראות מי מניח את הפרח עולים לשוא, אבל הפרח הופך לשגרת היום.
כך חודש ועוד חודש עד שיום אחד כשהיא פותחת את הדלת אין פרח על הרצפה.
הכזבה מוזרה, הרי היא לא יודעת אפילו ממי השושנים אבל עם הזמן היא התחילה לצפות להם.
בלי החיוך שהיא התרגלה עליו בבקרים היא יורדת במדרגות.
ליד האוטו הוא מחכה לה עם זר שושנים אדומים.