דברים שעולים לי לראש

מישהו עשה לייק לסיפור בבלוג, אז נכנסתי לראות

כל מיני זיכרונות העבר

מה יש בשליטה שלא עוזב אותי......

בין טיול לטיול אני שוב מוצאת את עצמי פה.
למען האמת אין כמו טיול אתגרי בשביל לעלות את רמת האדרנלין בגוף
ואת רמת האנדורפינים במוח

נכון שגם שסן עושה את זה אבל אני לא ממש זוכרת...

בימי החורף הקרים נזכרתי בו
המאהב האולטימטיבי
מתיד מוכן כשצריך אותו
אף פעם לא מתלונן כשאני מצמידה את הרגליים הקרות אליו
לא בוגד אף פעם
לא מדבר יותר מדי
תמיד חם

הבקבוק החם....

שבת של אוכל ויין טוב
חברים וצחוקים
ים ושמש

אז מה אם סקס לא היה

זה לא ממש מתאים לי אבל לא ידעתי להחליט
אז ביקשתי מאלוהים שיחליט בשבילי
וכך היה

אם אני לא ממש נשלטת אז אולי אני צריכה לשקול לחזור בתשובה
מה שנקרה שליטה טוטאלית

יום שישי שקט
אנחנו רואים סרט מכורבלים מתחת לפוח.
היא רקדנית בלט לשעבר מברית המועצות בגיל העמידה הוא מרגל צעיר,
היא מלמדת אותו לאכול קוויאר מלווה אך ורק בוודקה.
אני מגיבה בקול "אני חייבת לנסות את זה פעם זה מאד מפתה".
אתה עונה כבהסר הדעת "אולי".
עוברים הימים.
באחד הימים כאשר אני בא לפגוש אותך במגדלי עזריאלי אחרי העבודה הטלפון מצלצל
"תעלי למשדר אני חייב לסיים כמה דברים"
"אני כבר באה"
אני נכנסת למשרד שלך ואתה נועל את דלת אחרי.
מאד חם ועל הרצפה מונחים כרית, חבלים עבים, מגש עם קוויאר אדום כוס ובקבוק ודקה.
"תתפשתי"
אני נענת לבקשתך באיטיות כמו שאתה אוהב.
"שבי עם ברכיים על הכרית"
אני מבינה לפי הכרית והחימום בחדר שזה הולך להיות ארוך.
אתה מושך בעדינות את זרועי אל מאחורי גבי וקושר אותם בקצה אחד של החבל.
בקצה השני אתה קושר את רגלי צמודות זו אל זו.
"תרימי קוויאר אחר"
אני מתכופפת קדימה על מנת לתפוס כדור אחר בין שיניי בעודך עומד מאחורי וצופה בי
ביד אחת אתה מלטף את גופי ומתייצב מולי.
ביד השניה אתה מחזיק חוט עם מחט, אתה דוקר את ביצת הקוויאר העדינה ומשחיל אותה בעדינות אין סופית על החוט.
"עוד אחת"
אני מרימה כדור נוסף, אתה מרגיש את המתח שלי כשאתה מקרב את המחט לפי.
"תסמכי עליי"
לאחר מספר כדורים אני כבר לא עומדת במתח, או שאולי אני רוצה לבדוק מה יקרה, אני מפוצפת את הקוויאר שכרגע הרמתי אל תוך פי.
כל גופי דרוך, מצפה לעונש. אבל אתה רק מרים לעברי את כוס הודקה ונותן לי לשתות לגימה.
המשחק הזה נמשך פרק זמן מאד ארוך.
כל גופי כואב מחוסר התנועה.
אני גם מרגישה כבר את השפעת האלכוהול לאחר מספר פעמים שהקוויאר התפוצץ לי בפה.
אני לא פוצעת פה.
לאחר זמן אין סופי אתה משחרר את החבלים מגופי עוזר לי לעמוד על רגליי וקושר את שרשרת הקוויאר סביב הקרסול שלי.
"תתלבשי"
על הכיסא מונחת שמלה שחורה קצרה אלגנטית ולידו נעלי עקב שחורות. זהו.
אני לובשת את השלמה על גופי הערום ונועלת את הנעלים בזהירות על מנת לא לפגוע בשרשרת הקוויאר.
"שחכת משהו"
"מה"
"פיצפת 8 כדורים"
בלי ששמתי לב מאיפה הוצאת אותו אתה מחזיק את השוט השחור ביד.
"תצמדי לקיר"
....
"עכשיו נלך לאכול הזמנתי מקום."

לפני מספר שנים, בתקופה הקצת וירטואלית שלי, היית לי פנטזיה
להגיע למאה צפיות עבור פוסט (בזמנו הכלוב לא היה מקום כל כך פופולרי ומאה צפיות לא היה דבר מובן מעליו...)
אבל נגמרה לי הוירטואליות לפני שהגשמתי את הפנטזיה
אתמול הגעתי ל-89
פתאום הפנטזיה התעוררה.

נ.ב.
אני מודעת לכך שהבלוג שלי מאד לא מיני
אז אני מבטיחה לכל הצופים הנאמנים (או לא, זה לא משנה) שהפעם הבאה שאכתוב אני אשתדל לפצות על הא-מיניות שלי עד עכשיו

עכשיו אפילו אני במתח לגלות מה המוח (הרדום) שלי ימציא
בטח זה יהיה קצת קיצוני ואין סיכוי שארצה לממש...

לרקוד עם רקדן שיודע להוביל
ספייס מובטח...

יום ראשון בבוקר, יום רגיל. שעון מעורר ב-7:00, היא מתעוררת עם כוס קפה, מסדרת קצת את הבית, בוחרת בגדים, מתלבשת, נועלת נעלים, לובשת מעיל, בודקת במראה בכניסה לבית שהכל בסדר ויצאת לדרך. על הריצפה מעבר לדלת מונחת שושנה אדומה. היא משתכלת ימינה ושמאלה לבדוק מי הניח אותה אבל אין אף אחד. היא מרימה את הפרח, מריחה את הריח העדין יורדת במרגות בודקת שוב אם מישהו ממתין לה ונכנסת לאוטו במחשבה על מקורו של השושנה.
יום העבודה עובר מוער עם הרבה חיוכים בכל פעם שמבטה נופל על הפרח המסתורי.
יום שני מתחיל גם כיום רגיל, עד ליציאה מהבית כששושנה אדומה שוב מונחת על הריצפה, ושוב אין אף אחד בחוץ.
בעבודה מתחילות שאלות על המחזר העלמוני, אבל אין תשובות.
וכך גם יום שלישית רביעי וחמישי.
וגם יום שישי ושבת.
וגם בשבוע אחר כך ובשבוע שלאחר מכך.
מדי יום שושנה אדומה על מפתן הדלת.
כל מאמצעיה לראות מי מניח את הפרח עולים לשוא, אבל הפרח הופך לשגרת היום.
כך חודש ועוד חודש עד שיום אחד כשהיא פותחת את הדלת אין פרח על הרצפה.
הכזבה מוזרה, הרי היא לא יודעת אפילו ממי השושנים אבל עם הזמן היא התחילה לצפות להם.
בלי החיוך שהיא התרגלה עליו בבקרים היא יורדת במדרגות.
ליד האוטו הוא מחכה לה עם זר שושנים אדומים.

לחזור ולהיות בתולה
להתרגש ממבט
מהנשיקה הראשונה
מכל נגיעה
מכל מילה הנלחשת באוזן
לרצות לשמור את הבתולין
ולדעת שלא אעמוד בפיתוי
לחזור ולא להבין למה כוח פיזי מושך אותי כל כך

ואז לגלות את העונג שבכאב...