ילדה, אישה.

?אז מה אם נשארת אותה ילדה קטנה 

,מסרבת לגדול ולהיבלע בתוך המשחק הזה

,את קרובה יותר לאדמה

,לחולות

.לנופי ילדות שרוב האנשים כבר כמעט ושכחו.

.לשמחה מדברים פשוטים

..ילדה קטנה ומאוד מיוחדת שפשוט מסרבת לגדול

.וזה ממש ממש בסדר

..כי כמה יופי יש באישה,ילדה

.שמרגישה בנוח עם עצמה

אומנות ההאטה באה ללמד אותנו להציב את הפוקוס על הכאן ועכשיו.
להאט את הקצב של המסע הזה.
היא מכוונת אותנו לחזור לנשום,
ולהתמקד במה שכן נמצא בשליטה שלנו.
היא נועדה לאפשר לנו לחוות רגעי שלווה והרמוניה גם כשאנחנו בעשייה, ואולי אפילו נלמד לשחרר לאט לאט גם מהרצון למלא את היום שלנו במשימות.

אז תודה גם על רגעי השקט שלא קורה בהם כלום,

זו תזכורת נפלאה מהיקום שממש אפשר לעצור.

3>.

הייתה לי שיחה עם ילדה נורא מיוחדת.

היא סיפרה לי שהיא רואה אהבה בדרך מאוד שונה מהעולם הזה, 

ושהבחירה לאהוב בדיוק בדיוק כמו שהיא רוצה..

דורשת בעיקר התבוננות פנימית ובגרות שמעולם לא הייתה קשורה לגיל, ואומץ..

הרבה אומץ להחזיק את המרחב הזה, במודע, ובבהירות.

היא גם סיפרה לי שדווקא במקומות האלה,

של חוסר ודאות, וגם הרבה פחד..

היא ממש מצליחה לזרוח, ואפילו לרקוד.

ואיך אנחנו.., כנשים פראיות שיוצרות עבורנו גמישות מחשבתית שפורצת שערים שהיו נעולים המון המון זמן..

ובכל פעם שאנחנו חושבות שהגענו לרגע הזה,

להתעלות הזו.., שמשתקת ומחייה כל איבר בגוף מחדש.

הרגע הזה שלפני ש..

אנחנו מגלות שיש עוד גבולות, ודרכים נסתרות שלא העזנו ללכת בהן פעם..

ואנחנו מלאות בתקווה ואופטימיות שהפעם זה יהיה אחרת,

מלא יותר, נכון יותר, מדויק..

בהקשבה לגוף שלנו

ללב,

ולרוח.

את יפה,

אתה,

כן כן, במיוחד כשעובר הזמן.

-יעקב ורשבסקי-

"עד שהאדם ילמד לכבד, ולתקשר עם עולם החי, הוא לעולם לא יוכל לדעת את תפקידו האמיתי על פני כדור הארץ"

-אנזו מיורקה-

מדויק.

היא תמיד ניסתה להסביר את הקצב המהיר הזה שלה.

את הלילות הארוכים בלי שינה,

את הימים האלה שמתחילים לפנות בוקר, ומסתיימים רגע לפני שהשמש עולה שוב.

את הרצון למלא את המסע הזה, והימים האלה בחוויות, משימות, ואינסוף רשימות ושבכל פעם שהיא מסמנת וי על אחת מהן..

זה מרגיש כמו.. לעשות אהבה עם הנשמה שלך,

כמו אורגזמה שמתפשטת באיטיות בגוף הזה שלה, וממש מצליח לחדור לכל חלק בה.

ושהרצון הזה, למילוי פנימי ופיזי מגיע דווקא מהמקומות המוארים שכלכך כלכך עושים לה טוב.

קצב כזה.. שלא כל אחד מסוגל לראות, ולהכיל, 

ושזה תמיד יותר מדי, היא יותר מדי.

איך אפשר בכלל להעביר את התחושה הזו שככה ממש מרגיש ..כמו לזרוח?

כמו לעמוד בגשם, ולהרגיש באיטיות איך כל טיפה וטיפה נוגעת לה בגוף? 

זה מרגיש איטי..ומענג כלכך.

האמת?

אני חושבת שהיא

קצת,

ממש קצת..

פוחדת להאט את הקצב, 

כדי שאולי היא לא תצטרך להתמודד עם הכאב של הקיום האנושי הזה,

ושהיא כבר יותר מדי פעמים מכירה את התחושה הזאת של להישבר, ובאותה נשימה גם..

להחלים.