" יש לי כלכך מעט הזדמנויות לומר לו שאני אוהבת אותו ,
אבל אני תמיד מפספסת אותן.
אבל תמיד אני נשבעת לעצמי שאני יגיד לו שאני אוהבת אותו ברגע הנכון,
ואני לא יודעת אם זו אהבה או הכרת תודה, אבל אין ספק שבאת ונתת לחיים שלי שדרוג רציני.
והאמת? אני לא חושבת שבכלל הייתה שיחה ביני לבין זו שבפנים,
בלי שבאת ועטפת אותי בבית.אבל ברגע שעטפת אותי בבית..התחלתי להתפרע.
אני תמיד אומרת לעצמי שאני צריכה לעצור ולשאול את עצמי לשניה מה אני רוצה ומה אני צריכה, למה אני מצפה ולדרוש את זה ממך.
שתיתן לי את כל הדברים שאף פעם לא העזתי לדרוש.
אז כן אני מתכננת לומר לו..
״היי,מיסטר,אדון? אדוני?
אתה שינית לי את החיים. תודה שנתת לי בית,תודה שנתת לי להיות,תודה ששחררת את המפלצת בתוכי כי בלעדיה לא הייתי מרגישה כלום אף פעם. תודה שאתה לא רוצה שאני אצטיין. ובמקום זה אני ממשיכה וממשיכה להעלות לו את הרף,ממשיכה להראות לו עוד ועוד כיעורים שלי,עוד רגשות שלי ועוד טענות שלי .. , ואני תמיד תמיד מבטיחה לעצמי לומר לו שזה בכלל בכלל לא מובן מאליו, שלקחת אותי אלייך , שעטפת אותי בבית , והתאהבת בי מכל הבנות בעולם. וזה בכלל בכלל לא מובן מאליו שאתה יציב כלכך ולא משתנה לי.
והאמת?
זה בכלל בכלל לא מובן שהסכמת, למרות כל החלקים האפורים והשחורים שעוטפים אותנו,
אתה עדיין בוחר לראות את הקשת שאחרי.
-מילים שהייתי רוצה לומר, ובעיקר להרגיש-