הכנסת לי את הסכין עמוק עמוק בירך.
בירך הפנימית, ממש מבפנים.
והאמת? לא חשבנו שזה ירחיק לכת עד כדי כך.
התקרבת אלי , היית עם הסכין הקטנה הזו שיש לך, אבל לא ראו אותה כי כיווצת את היד לאגרוף.
התקרבת עוד.
ועוד.
עד שהיית צמוד אלי.
יד אחת שלך מחבקת אותי, ומצמידה את הגוף שלי לשלך, בכח.
נושם אותי, מסתכל עליי, חוקר כל תנועה שאני עושה עם העיניים שעושות לך ככ טוב.
הכנסת לי את הסכין בפתאומיות, ידעת איפה הגבול.
אתה תמיד יודע.
איך להכאיב לי ולקחת אותי לעולם אחר, כזה שלא בא לי לחזור ממנו.
היא בתוכי, אתה בתוכי..
סובבת אותה, כל פעם קצת.
אני רוצה לצרוח, אבל אתה מכסה את הפה שלי עם היד החזקה שלך ולא נותן לי להשמיע קול.
אתה מסובב עוד טיפה,
כל היד שלך מלאה בדם שלי, והעיניים שלך ..
לא יורדות ממני.
אתה אפילו לא מוריד את המבט לשניה לראות את הדם שאתה כל כך אוהב, הדם שלי, שלי.
אתה בעיקר נהנה מהמבט שיש לי כשזה קורה, מהדמעות שיוצאות לבד כי אין לי דרך לשלוט עליהן.
סובבת עוד קצת.
ועוד.
הכנסת עוד טיפה, ועצרת.
הפעם הורדת את המבט למטה, הסתכלת על כל הדם שיצא ממני בגללך, נשכת את השפתיים..
ונישקת אותי, נשיקה ארוכה וטובה כזו עם מלא לשון.
וגרמת לי להבין, באמת להבין ..
שהעולם שלי מתחיל ונגמר בך.
ושאני מוקירה תודה על כל פעם שאתה בוחר בי מחדש,
ובעיקר על זה שאתה לוקח אותי לטיול ,ומראה לי שקיימת דרך אחרת,
להרגיש שפויה, שלמה, ובטוחה.