לפעמים אני נוטה לפגוע בעצמי בכוונה.
ברוב הפעמים אני מצליחה לראות את הדברים כמו שהם.
יודעת מה ייקרה בהתחלה,
יודעת איך ארגיש בדרך , ובין לבין,
ובעיקר איך אהיה בסוף.
ותמיד תמיד אני צריכה להזכיר לעצמי שאני אחראית על התחושות , על הכאב, וכן במפתיע גם על הרגעי אושר..
שלא קורים הרבה.
אז איך זה מרגיש לדעת?
בעיקר כמו לתפוס את האקדח לכיוון שלך, ופשוט ללחוץ.
בלי לחשוב יותר מדי,
האם זה יכאב? (בחיוך ענקי)
פאק איט, אני אתמודד עם זה אחר כך , כמו תמיד.
זה כמו להמשיך לנסוע במכונית בוערת, שכל רגע הולכת להתפוצץ,
אבל אני מנצלת כל רגע מהדרך , ממשיכה ללחוץ על הגז, כי אני טיפשה כזו שמאמינה בטוב.
ואולי היא תפסיק לבעור והכל יהיה בסדר?
כי זה כמו לשתות רעל ,
הוא טעים לי.
מרגישה אותו זורם לי בגרון, בדם, בגוף..
מרגישה איך הוא שואב ממני כל טיפה של אופטימיות, צחוק, נשימה..
אבל הוא טעים לי, אז למי פאקינג אכפת?
אז ככה עובד הלב שלי.
נחשב לא נורמלי? אולי.
אבל אני לא מוותרת עליו,
על אף הקולות החשוכים.