תמיד יש משהו ברקע.
מכתב שלא הספקתי לסיים,
טראק שעצרתי באמצע כי הרגש שלי קצת התבלבל והלך לאיבוד , אז העדפתי לעצור.
טיול שאני דוחה כל פעם מחדש כי אני אומרת לעצמי שמחר זה זמן טוב יותר.
לימודים שדחיתי יותר מדי זמן כי היומיום הפך לטירוף שמושך אותי אליו, ולא נותן לי רגע לעצור ולהבין מה באמת חשוב.
אז איך עוצרים?
החלטתי לסלוח לעצמי קודם כל, על כל ההחלטות שבחרתי כשלא הייתי מאוזנת.
העפתי מעליי את כל הקוצים,
החלטתי להמשיך על אף שהכנפיים שלי כבר נשברו כל כך הרבה פעמים.
והבנתי שהשדה קרב תמיד כאן.
שהחושך והעצב תמיד קיימים, וזה בסדר לתת להם את המקום שלהם.
הבנתי שברגע שנתעלם מהצעקות שבפנים,
זה יתבטא בדרכים אחרות, ולא יניח לנו עד שנעשה שינוי אמיתי.
והאמת ? אם יכולתי לבקש משהו אחד,
זה להציץ ליום שיבוא למחרת, ולראות שהצלחתי לנשום על אף הקושי.
אז אני עולה על הגלגל הענק הזה לסיבוב חד פעמי,
ולפני שאגיע למטה,
הבנתי כמה אני כמהה לנפש המדויקת הזו שתבוא ותשב לידי, ותראה לי את הדברים היפים והפשוטים ,
כמה אני זקוקה לחום שישרוף אותי ויחמם לי את הלב,
וכמה אני זקוקה שיילחם עלי, ושארגיש שייכת..
אבל הפעם
אבחר בעצמי.
