ילדה, אישה.

לא הייתי רוצה לראות איך החושך נעלם בלעדייך.

ולהרגיש איך קרני השמש נוגעות בי, בלעדייך.

ובחתכים שהפכו להיות לי בית, ואתה השטן ששומר עלי שאומר לי כמה , מתי, ואם בכלל.

ולראות איך הכל כאן פתאום מקבל צבע, בלעדייך.

ולהבין שאני לאט לאט הופכת בזכותך להיות האישה עם כוחות העל שתמיד רציתי,

כזו שכבר לא מתפרקת בקלות,

ולא מורידה את הראש מול השדים שבאים,

כי גם אם אני לבד, אתה איתי.

אז זה לא יקרה תוך יום, חודש, ולא שנה.

כי אתה לא מאיץ בי,

או גורם לי לחשוב שאני לא מספיק חזקה,

למרות הלב שעשוי מזכוכית דקיקה שיכולה להתנפץ בכל שניה.

אתה מלמד אותי כל יום קצת יותר על תהליך שלא נשבר,

ובכלל כזה שלא יישבר אף פעם,

כמעט, כמעט כמוך.