לא יודעת אם זה טוב או רע..
אבל אני חושבת שהדבר היחידי שמצליח להניע אותי מבפנים, זה הפחד.
פחד אמיתי, כזה שמשתק.
כי בלעדיו אני אהפוך להיות הילדה הקטנה שמתעקשת להתגלגל על השטיח, לבעוט בהכל ולצרוח שלא ככה תכננתי שהחיים יראו.
ואז אני הולכת לאיבוד ומרשה לעצמי לזלזל בדברים מסוימים או אנשים.
ובוחרת להראות את הצדדים הפחות יפים בי, כי זה הכי קל לא? לראות אם הם יעמדו בזה, ויספגו את כל השיט שהחיים הכניסו בי,
ושלא מגיע לאף אחד להנות מהטוב שאני מסוגלת לתת, לפחות לא בהתחלה.
כי אני בטח חושבת שהם תמיד יהיו שם, והם לא.
ואני רק יכולה לקוות שהפחד שמאפס אותי, וגורם למוח שלי לחשוב בצורה אחרת.. לא ייעלם.
שארגיש אותו כשאני מתעוררת ועד הרגע שאני מנסה להירדם, ואפילו בפעולות הכי קטנות של היום.
ואולי החלק הראשוני להמשך המסע שלי מולו, ובעיקר מול עצמי זה להודות שתמיד פחדתי מהעמוקים ושגם אם אבחר להיכנס, אף אחד לא מבטיח לי שאצא משם.
ואולי אם אשחרר קצת את החבל, ואת ההתנגדות אני אגלה שבמקום לטבוע, אני אצליח לצוף.