הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אזדקק לאהבה.
ולא אנסה לקחת בכח, או לדרוש שאקבל אותה.
לא אצעק לה שתגיע מהר יותר,
לא אנופף לה מרחוק כדי שאולי תבחין בי,
ולא, אני לא אנסה לכתוב בשבילה מחדש את הסיפור שלי רק כדי שהיא תיקח חלק בו,
ושבטח יבחינו בזה שהיא כמעט ולא הוזכרה באף אחד מהפרקים.
בחרתי להרים על הידיים את השרשראות הכבדות שכרוכות סביב הצוואר, ויצאתי לעמוד בסוף הרחוב, או בפינה קטנה וחשוכה שאמצא בו.
ואהיה בשקט שלרגעים הצליח להרעיש הרבה יותר.
והלב , או ליתר דיוק מה שנשאר ממנו כבר הספיק להתנפץ לאלפי רסיסים שמיד דאגתי לאסוף ולהרכיב מהם צורה שדומה במעט לקודמת.
והאמת? ניסיתי, באמת ניסיתי שתהיה דומה, אבל אני לא טובה בלהרכיב.
והשאריות שלא התאימו לצורה החדשה, השארתי מאחור.
וכן, אני מאמינה שהיא עדיין קיימת עבורי,
באמת מאמינה.
אז שאלתי את עצמי האם זה אפשרי, ואיך?
כי זה כמעט כמו להאמין שאפשר לאסוף בחזרה אבק שכבר הספיק להתפזר לו.
ואני לא באמת יודעת איך לתאר אותה בצורה מדויקת כי הרבה פנים לה, צבעים , וצורות.
והיא יכולה לעטוף אותי בחום שלעתים ישרוף, אבל באותה נשימה ארצה שישאיר בי צלקת, ושתהיה עמוקה, כמעט כמו שאני אוהבת.
כי כזו אני,
רוצה מזכרות על העור שאף אחד לא יכול לקחת ממני, גם לא הזמן.
ואני בוחרת בכל פעם מחדש ללכת יד ביד עם האהבה הזו,
שאולי מעולם לא תהיה הגיונית לי, ואולי כן.
וברגע שהיא תחליט להכות בי,
אחרי המתנה ארוכה, ונסיונות שווא שרציתי לעצור מזמן,
אני לא ארגיש את הכאב,
וזה טוב כמעט כמו שמוזיקה מצליחה לגעת.