הפחד,
בעיקר הפחד זה מה שאני לא מצליחה להבין.
איך הגיוני לפחד מפגישה עם הילד שלי?
פנים אל מול פנים.
אולי זה הפחד מהמבט שלו שבטח יסביר לי הכל, ומה הוא הרגיש ברגעים האחרונים,
ולמה לא הייתי, וקטן שלי.. לא יהיה לי מה לענות.
ולמה אני מפחדת גם ממקומות שחלקנו ביחד?
מהמסדרון שהוא היה עובר בו?
מהדלת שהייתי פותחת רק בשבילו, שומעת את הפסיעות שלו אחריי, עד שהיה נכנס לחדר שלי, שלנו ונרדם.
ופתאום, לכל החלק הזה בבית כבר אין משמעות.
הרגליים שלי משתתקות רק מהמחשבה שאולי אעבור שם, אפתח את הדלת, ולא יהיה רעש ואפילו קטן שיגיע מאחוריי, יהיה שקט, בעיקר שקט.
ואיך אפשר בכלל להסביר שאני לא נרדמת בלילות מהרגע שהוא לא כאן?
ליוויתי אותו בפעם האחרונה בשקיעה, עד שהחושך עטף אותי וחזרתי בלעדיו.
והכאב בלב עוד רגע קורע לי את העור.
ואני כל הזמן חושבת שאולי הוא נושם מתחת לאדמה, והוא בטח כבר בדרך חזרה משם.
אני לא משוגעת, אני לא.
זה רק הרצון לגלות שהכל היה חלום בלהות, ושזכיתי בעוד זמן לצידו.
אז אני מזכירה לעצמי שהנשמה שלו כאן איתי, בטוח כאן איתי, וזה רק הגוף שלא.
ומה שבטוח, שעכשיו אני יודעת שיהיו שאלות שאני אף פעם לא אדע את התשובה עליהן, ואולי יום אחד הוא יגלה לי.
ויהיו דברים שיכולתי לעשות אחרת, בטוח שהייתי עושה אחרת.
ושיפסיקו כבר להגיד לי "אלה החיים, ושכולם עוברים את זה, ושהזמן יעבור זה יכאב פחות",
די.
אני יכולה רק לנסות להבטיח לעצמי, ולו שאפסיק לפחד, אנסה לפחות.
אני אמשיך לבוא, לא כל יום, אני לא אבטיח לו סתם, כי הוא בטח יחכה לי.
אבל אני אבוא.
אשאר איתו לשקיעה, אספר לו האם השגתי מטרות, ואשתף אותו בתחושות.
אני בטח אשמיע לו מוזיקה, ואדאג שהכל מסביב נקי, ושאף אחד לא מפריע לו.
ואני אשאיר את הדלת של החדר שלי פתוחה,
למקרה שירצה להיכנס.
ולמרות הפחד מהפגישה איתו,
אני אחכה שיבוא.