מתחת לשכבות ההגנה הייתי בטוחה שהכל בסדר.
שהכל מסודר בתיקיות,
לפי תאריכים,
כאלה שחשובים פחות, או חשובים יותר.
היו שם גם הרבה צבעים שמסודרים להם בצורה שמאוד מזכירה את הקשת בענן..
הם השלימו אחד את השני.
והשחור, הלבן והאפור תפסו גם חלק, אמנם לא גדול כל כך, אבל בהחלט הרגישו את הנוכחות שלהם.
ואיך זה מרגיש?
זה כמעט כמו לצאת לפאב שכונתי, מוכר, כזה שמרגיש לך כמו בית..
להיתקל באהבה ישנה, כזו שחלקת איתה שנים.
אתה יכול להמשיך בשלך, ולהנות,
אבל עדיין לדעת שהיא שם.
והנוכחות מורגשת בכל רגע, ולפעמים יותר מהשאר.
הכל התיישב שם בצורה מדויקת,
ככה חשבתי לפחות.
אבל אין לי את מי להאשים, ולמה להאשים?
כזו אני, הייתי צריכה לחכות שכל הקירות שבי יסדקו, כדי להבין שהמסע שאני עוברת, הוא בעיקר מול עצמי.
ואני עדיין תוהה בכל יום מחדש איך זה הגיוני להתעקש בכל פעם על תוצאה שידועה מראש.
כמו להשלים עם העובדה שאף פעם לא תדעו לשחות, ועדיין במודע אתם תרצו לחזור לעמוקים.
והאמת?
זה קצת פחות אופייני לי, אבל אם רק הייתי יכולה לדלג מעל הסערות, זה היה הרבה יותר קל, הייתי מצולקת הרבה פחות.
זה רק רצון אחד פשוט..
לעצום עיניים, להרפות, ולהפסיק לחפש חלקים מעצמי בחלומות, ובסיוטים.
אז כן,
אני בטוחה שהשקט מחכה שם, ממתין עבורי.
אספוג לתוכי את הטוב שהימים יביאו איתם, כי הם בטוח יגיעו.
וזה עדיין לא הזמן שלי.
ושאולי הפעם אבחר ללכת ב צעדים קטנים שירחיקו ממני את המירוץ המוכר והנוח הזה.
שירחיקו את חוסר ההחלטיות, והעמדות הפנים.
ארשה לעצמי להרגיש יותר, ולדעת פחות.
ולהבין , שאולי בכלל לא צריך להבין,
וזה כל הקסם.