דפקתי לך בדלת בדיוק שהסופה הגיעה,
כי הייתי בטוחה שאצלך אני אמצא נפש שקופה,
כזו שלא תשאיר לי סימני שאלה, ושלא ארגיש אף פעם מוזרה, או שונה.
תראה אותי,
עומדת שם, על מפתן הדלת,
הכנפיים שלי מונחות בצד, כי הנחתי שזה בסדר לכמה רגעים להרפות.
ולמרות הגשמים בחוץ, הספקות ,
החוסר הוודאות , ושאולי בכלל לא אצליח לחזור בחזרה ברגע שתבחר לפתוח בפניי את הדלת,
בחרתי להישאר.
שומעת צעדים מתקרבים, מקשיבה לפסיעות,
מדמיינת אותך שם, מחפש בין אלפי המפתחות שכבר יש לך, את המפתח ששייך לי.
אבל אז הבנתי.
שאני לא רוצה שיהיו לך כל כך הרבה מפתחות,
ושאני לא רוצה לחכות כל כך הרבה זמן, ושנמאס לי לקוות בכל פעם שהגעתי בזמן טוב ושאתה לא עסוק כל כך בחיים שבחרת לך, ושעוד רגע אתה בטח תפתח לי.
אני אלבש את הכנפיים שלי בחזרה,
ואחפש מקום שארגיש בו כמו דיירת קבועה, ולא אורחת.
ולא אצטרך מפתח מיוחד, ולא דלת.
והכל יהיה קיים וזמין עבורי תמיד,
כמעט כמו שאני תמיד בוחרת, ושואפת להיות.