ילדה, אישה.

היום הגעתי לבקר אותו בצהריים, 

אחרי זמן מה שלא הצלחתי לשכנע את הרגליים שלי להגיע למקום האחרון שבו השארתי אותו עטוף בשמיכה שלי.

ונמאס לי..

ונמאס לי להבטיח ולא לעמוד בזה.

אבל אני יודעת שהוא מבין אותי, וזה היופי באהבה שלנו.. אף פעם לא הייתי צריכה להסביר את הנשמה שלי.

אז אני לא אבטיח, אבל רוצה להצליח להגיע אליו כל יום, רגע לפני שמחשיך.. ושהאנרגיה שלי, האהבה, והחום ישארו איתו, ויצליחו להפיג לו מעט מהבדידות כשאני לא נמצאת.

וככל שהתקדמתי אליו..

הבחנתי בצבע שלא הכרתי קודם, צבע בוהק ככ.

ואיך זה קורה דווקא ברגע שאני לבד, בדיוק כשהעזתי.

הקבר שלו נשאר עטוף חולות, כאילו שזה היה אתמול.

והדרך שסלולה באדמה מלאה קוצים, ענפים שבורים, חלקם שרופים.

מעולם לא הייתה צמיחה שם, אפילו לא של העשבים הפשוטים ביותר,והאדמה נשארה ככה, שנים.

ואני מבחינה במקום המנוחה שלו..

הכניסה, ומסביבו..

בעיקר מסביבו..

עטוף בפריחה טבעית שלא הייתה ברורה לי.

ואני עצרתי.

הייתי בטוחה שזה עוד אחד מהחלומות שלי..

ואני רק יכולה לראות את הציור האמיתי שמתרחש מולי, ולהבין שמישהו שמע אותי.

וזה נראה ממש כאילו שעברו עם עיפרון וציירו במדויק כל כך את הצמיחה של הפרחים הצהובים והיפים האלו,  ואף אחד מהם לא זלג, אפילו לא בסנטימטר מעל האהוב שלי, הם לא הפריעו לו.

עטפו אותו, חיבקו, ושמרו עליו.

ולא הייתי צריכה לנסות לחפש מילים באותה שניה.

ואני לא יודעת אם הטבע הוא זה ששמע את הכאב שלי,או בכלל היקום, או שזה הילד שלי..

שלח לי את הסימן שככ רציתי להרגיש..

וזה לדעת שהוא בסדר, ושהוא הצליח לפרוח על אף הפחדים שלא אהיה לידו.

מגיע לו , כל כך.

ואיזה כיף שהצלחתי להחדיר מעט אויר לגוף, לנשום לכמה רגעים, ואפילו לחייך.

ואחכה בכמיהה לחוות את האהוב שלי דרך הטבע..שנשאר עבורי כל כך שפוי.