אי אפשר.
אי אפשר להמשיך להיכנס בכח לצורה שלא מתאימה למידות שלי יותר.
ולהמשיך לבזבז את הזמן במחשבות למה בחרתי לחיות המון שנים בדרך מסוימת,
לא להיפתח לכיוונים חדשים,
כי חשבתי שיש דרך אחת, וככה זה צריך להיות.
ואז,
זה לא קרה בפתאומיות, אני עוברת דרך לא פשוטה, אבל כשזה קרה..
הרגשתי את זה בכל חלק וחלק בנפש שלי, בכל חדר, בכל מעבר..
ואפילו הגוף הרגיש, כולו.
אני מגלה שיש עוד צורה ודרך לאהבה, ואם אדייק .. למערכת יחסים שבעיניי נכונה ומדויקת יותר, שככל שהזמן יעבור היא לא תדעך, אלא תתעצם.
ושהכאב בלאבד כלב, מרגיש ממש ממש כמו לאבד ילד שיצא ממני, מהגוף שלי, ושלא הספיקו לי בכלל ה7 שעות האחרונות שהיינו מחובקים בזמן שאני פה, והוא שם.
ושאף אחד בעולם לא יכול להרגיש את הכאב שחד יותר מכל תער שפגש אותי , ולהבין שאחריו..
כל המהות שלי..לא תחזור אף פעם להיות אותו הדבר, לטוב ולרע.
ואני צריכה לתת מקום לעצב, ולרגעים השקטים שאני ככ מפחדת מהם, ולהודות שקשה לי, מה שלא היה קורה אף פעם.
והאנשים האלו..
שמלאים בעיקר בבולשיט ומחסן תחמושת שעמוס במילים ריקניות..
האנשים האלה, שלא יעריכו את הכנות שלי , וידעו להתמודד איתה, ואפילו להעריך..
ולא ירצו להיעלם ברגע שהם לא יקבלו את הבובה שהם דמיינו בראש, את הבובה הקטנה והנכונה.. זו שלבושה , נראת, נשמעת ומותאמת בדיוק לצרכים שלהם..
ולהבין שמעבר לתשוקות והרצונות והפנטזיות האסורות..
יש מולם בובה שבורה, עם נפש מצולקת שפחדה להרים את הראש, כי אולי, ואף פעם היא לא תספיק להם.
הם לא ימשיכו לקחת חלק בעולם המיוחד שלי,
עולם כזה..
שצבוע בשחור יפייפה,
שרק מי שלא סוחב עליו מסיכות מיותרות, ומגיע בעיקר עם הנשמה שלו, בלי שום כלי או נשק להגנה עצמית,
יצליח אולי, לקבל מקום.
