אז איך זה מרגיש?
רגע אחד את מכינה משהו אהוב שרצית לטעום כבר הרבה זמן,
רוקדת לצלילי מוזיקה שחסרה לך,
ואז את מקיאה את הכל כי המוח אמר שזה יותר מדי, ושאולי עדיף בלי, תמיד עדיף בלי.
מתקלחת אחרי יום ארוך,
מורחת קרם עם ריח אהוב שלא נעלם לכמה שעות טובות,
חלקה,
מרגישה נשית ככ,
ואז את שמה חולצה שגדולה עלייך בכמה מידות כדי שלא תרגישי שזה צמוד,
ואת.. את בכלל מידה S.
את מתבשמת,
הבגדים ככ יפים,
הכל במקום,
את שמחה, שמחה מדי,
ושניה אחרי זה את בתוך המיטה, לא בצד שאת אוהבת עם 5 שמיכות מעלייך,
מבינה שלעולם לא תהיי יפה, שלמה,
ושהעולם הזה גדול עליך, גדול מדי.
את מתכננת טיול,
יום סידורים,
ואפילו רשמת לו"ז, מה שלא קורה אף פעם כי אם לא תעמדי בשעות שכתבת,
את תשנאי את עצמך ככ, ותכאיבי לעצמך,לגוף.
והכי קשה..
זו הפגישה הפשוטה הזו.
עיניים מול עיניים, אולי חיבוק.
את בטוחה בעצמך לכמה שניות,
ושניה אחרי נוגעת בעצב.
ואת אפילו לא מצליחה להסביר כמה הכל מורכב עבורך,
ולמה את לא עונה להודעות?
ואיך זה שאת פתאום לא שומעים ממך כשלפני שניה כן?
ואנשים נעלמים, כי את יותר מדי, תמיד היית.
ופעולה פשוטה כמו לעמוד בתור ליד אנשים והמבטים תמיד מגיעים,
והשפיטה הזו שלהם.
ואולי אפשר לוותר על קניות של אוכל?
כי אם המקרר יהיה מלא בכלום, הכלום ירגיש עבורך כמו ארוחה טובה, ותרגישי שניצחת.
ולמי אפשר לספר געגוע שכואב כמו הסכין שאת אוהבת?
כולם עסוקים בעיקר בלדמיין אותך עירומה,
ולומר לך ש..אלה החיים, ושאת צריכה לבלוע, ולא רק את זה.
ופעם היית נהנית לרקוד, את זוכרת?
לכתוב,
לעמוד במשימות, ביעדים,
לרוץ,
לאכול,
לטעום,
לצייר,
להביט,
לעזור.
ושהיום אולי ניצחת, ובטח גם מחר,
ולמה הכל תמיד מלא בחוסר ודאות?
ובטח עוד שעה תרגישי שאת על גג העולם,
ושאין לך אויר מרוב שטוב לך,
ואז
את חוזרת לחבל תלייה שלך.
ואת חייבת כאב,
עכשיו, ברגע הזה,
וגם מחר,
תמיד.
וזה העניין עם מאניה דיפרסיה,
רגע אחד כל העולם נפתח עבורך, ורק בשבילך,
והכל יפה כל כך,
והצבעים נורא יפים, לא?
איזה יפים הם.
ואז את משתתקת מהפחד, ואלפי הזהויות שבך נעלמות לכמה שניות,ואז שקט מדי.
ושאולי לא תצליחי לחזור משם,
או שכן?
תודה לכל מי שקרא עד כאן, מעריכה.
