ילדה, אישה.

פעם הייתי מסדרת לי את הבגדים שארצה ללבוש ליום המחרת, לילה לפני.

זה תמיד היה נותן לי פיסה קטנה של שקט נפשי, שכמעט אף פעם לא היה נמצא פה.

ושכבר הייתי מתעוררת, ומצליחה לעמוד מולם,

אחרי כל הטקסים האלה, והשיגעון,

והספירת צעדים, 

ולמה המברשת שיניים לא בתוך הארון? 

והברז.. למה הוא אף פעם לא נשאר ישר, בדיוק כמו שביקשתי ממנו? מה.., הוא עושה לי דווקא? 

והרוח.. למה פתאום יש רוח נורא חזקה בחוץ,?

אני לא אוהבת אותה, אף פעם לא.

"אז אולי רק תתחילי להתלבש ?"

יש לפחות עוד 3, 4 שעות של מלחמות קטנות עם הראש, והבית,

עד שבאמת תצטרכי להחליט אם את יוצאת,

או לא.

האמת?

יש שמש כל כך יפה בחוץ,

הכלבים אוהבים אותה, ואת.. גם, קצת.

והכל ירוק מסביב, ונעים,

ובטח גם מלא מלא אנשים.

אז נשארתי בבית, עם הפחדים,

קצת עירומה,

והרבה משוגעת.