סופר גירל או סופר נובה ?¿

תרוויח אותה.

ביושר

_{...ואתה שר, אך אני לא מאמינה שאתה מאושר..}

_Betty❣️

"ניסיתי לשתף אותך בכאב
ולא ידעתי איך
זה תופס אותי בבטן, מתגבר והולך
לרגע לא דועך

אני יודע, כשאת נפגעת זה כל כך כואב
ולא שוכח, למרות הכול אני אותך אוהב

ואני שר
שתאמיני שאני מאושר
כי משהו בתוכי נשאר
מזכיר לי שעוד לא נגמר

אתמול קפצו החברים לבקר
ישבנו בחצר
אני מביט בתמונתך ומחפש מענה
כי משהו חסר

אני שומע את כולם אומרים לי להרפות
אני יודע, אני אמצא עוד דרך לנסות

ואני שר..."

_{(זיו רובינשטיין, שלומי שבת)}

השבת כבר כאן.
לפני כמה שנים איבדתי את סבתי. דרכו של עולם, טבע החיים. במהלך השבעה שלה חוויתי הרבה וקיבלתי הרבה תובנות. תמיד מרגיש לי שזה בדיוק היה הזמן בו החלטתי לשנות את חיי לטובתי, עבורי. זה היה הזמן שבו החלטתי שלא נאבקת יותר במחשבות שרצות לי בראש, שמאפשרת לבדס"מ שבוער בי לצאת מחדש החוצה, שמוכנה לשבור את הבנאליות שעוטפת אותי ולהתמודד עם מה שיבוא. כשהסתיימה השבעה לקחתי שני פריטים בודדים מביתה, את הפמוטים שלה ואת הטבעת שענדה (אבל זה כבר לסיפור אחר...) הפמוטים לא מיוחדים או יקרים, פמוטים פשוטים, אבל שלה. ומאז בכל שישי אני מדליקה נרות ומוצאת את עצמי ברגע של חיבור אליה, לאישה שהיתה ואליי, לאישה שאני והילדה שמתפתחת בי כל יום מחדש. כשאני בבית, מדליקה בפמוטים שלה, וכשנמצאת במקום אחר מקפידה לקחת איתי נרות וחדורת מטרה לא לפספס את זמן ההדלקה. בין אם בנופש או בבית של אדם יקר כזה או אחר. והיום זה "נפל" לי.. ההבנה, התובנה, שכשלקחתי את הנרות איתי או דרשתי להדליקם בבית לא שלי, פשוט ניסיתי "לנכס" לי את מה שלא לי, לא שלי, לא המדויק לי. למרות שהייתי כמהה לכך ורציתי לחשוב כך.
אז היום עם כניסת השבת והדלקת הנרות בפמוטים שלה, בבית שלי, אחרי כל התפילות והבקשות, הרשתי לעצמי לבקש גם עבורי, לקבל את הדיוק שלי ואת זה שיהיה המדויק עבורי.

Betty❣️

אהיה הקטנה שלך
אהיה הקטנה שאני יודעת
אהיה המלכה שתמליך אותך למלך
למולך בלי אגו, התנצחות או שררה
אהיה הקטנה הכי גדולה שיש, עבורך, שלך.

⁉️

Betty❣️

So easy to look at, so hard to define

חריקת הבלמים מבחוץ גרמה לו לזנק אל החלון. כמה מתאים לה "להודיע" ככה שהנה היא כאן. המחשבות שלו התחילו להתפזר לכל עבר, לקום לקראתה? להשאיר את דלת המשרד סגורה? לבדוק מי עוד נמצא בשעה הזו כאן? אולי לצאת לקשקש עם הפקידה ולשדר 'ביזניס אז יוזואל'?
למה הנוכחות שלה כל כך מערערת אותו? הרי ברור לו מה יהיה מקומה במערכת היחסים בינהם ועוד יותר ברור לה. אבל הראש לא מפסיק לחשוב על איך כמה שעות קודם התנצחה מולו בבית המשפט, עוטה גלימה שחורה ומסבירה בחיוך ערמומי ללקוחותיו, שבחרו בעו"ד שלא מוכן להגיע לידי פשרה איתה.
דלת המשרד נפתחת ובלי שום מילה היא מתיישבת על הכורסא שממולו.
'קבענו?' הוא שואל ומנסה להישאר אדיש. 'לא, אבל זימנת'
בצעדים בטוחים הוא מתקרב אליה,
מנסה להתעלם מריח הבושם שאופף עכשיו את החדר
הוא נעמד בינות הכורסא לשולחן ובוחן את מלבושה. בתנועת רגל קלה מפסק את רגליה, מרים ומניח את רגלו בקצה הכסא בין ירכיה.
היא מתכופפת אל התיק שלצידה ומגישה לו. חיטוט קל ומייד עולה חיוך על שפתיו. "הגעת מוכנה..."
ברגע אחד נשלפים מהתיק כיסוי העיניים וארבעה סרטי משי שחורים.
הוא מתופף ברגלו על הכסא והיא מייד חולצת את נעליו, מקלפת את הגרב הדקיקה ומפנה מבט אליו, מושיטה יד להמשיך במלאכה ונעצרת. ידיה נקשרות אל הכסא, עיניה מכוסות. 'פסקי רגלים' הוא מורה לה וקושר גם אותן אל רגלי הכסא. ידו נוגעת בכתפה ומצמידה את גופה אל המשענת. היא מרגישה את כף רגלו מטיילת על ירכה, מדמיינת אותו מולה, תוהה האם כבר פשט את הג'קט או פרם את חולצתו הלבנה. היא לא יכולה להתנתק מהמחשבה כמה היתה מבולבלת הבוקר מולו כשהיתה צריכה להפגין מקצועיות ולהראות את כוחה. רגלו עולה ומטפסת, היא מרגישה את חומה מתחת לחצאית, עולה אל בין רגליה, משחקת באיברה. גניחה קלה נפלטת. הוא מייד עוצר. שניה אחת של שקט והוא סוטר לפניה. דממה. היא מחייכת ומייד מגיעה הסטירה השניה. היא יודעת שהוא קרוב, מרגישה את הבל פיו סמוך אליה. כפתורי חולצתה נפרמים לאיטם והיא מחוייכת, כמהה לראות את מבטו כי יודעת שתכף יהיה מרוצה למראה המצבטים שיתגלו תלויים על פטמותיה. הוא מושך בחוזקה במצבט השמאלי ומשחרר את הפטמה. 'קיבלת רשות לשחק?' הוא שואל והיא מתכווצת. לשונו עוטפת ומלקקת את פטמתה הבוערת, מרגיעה. ידו יורדת אל בין רגליה, אאוץ' היא פולטת ומרגישה את המצבט נתפס היטב שם, מלחיץ את ערוותה. ידו האחת חופרת בגופה והשנייה מסירה את כיסוי עינייה. זה הסימן להיישיר מבט אליו ולחכות לאישור ממנו לגמירה.
הוא מחייך ואומר "גאה בך ילדה, שיחקת אותה היום. מחכה להתמודד מולך בתיק הבא". "הרווחת אותו ביושר". הוא משחרר את ידיה ומקרב אותה אל בין רגליו. תודה.

_{"לא תראה אותי בוכה
אבל איכפת ממך
ת'עוד תשמע אותי
במסיבות שלך
וזה עצוב שכלום
לא ממלא אותך
כבר יש לך הכל
ואין לך ברכה"}

״ואבא תמיד אומר

תעזבנו יום, יעזבך יומיים

העגלה נוסעת, אין עצור

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור״

_{מאיר אריאל}

תרבות ה FOMO
Fear Of Missing Out
אנו שבויים בחרדת ההחמצה. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר ומה שעל המדף קורץ יותר. תמיד יהיה ג'וב טוב יותר, בית גדול יותר, אישה יפה יותר...
החשש להחמיץ משהו שיתכן ובכלל לא קיים, גורם לנו להפסיד את מה שכבר הרווחנו.

Betty❣️

סדום. 

עומדת על הבמה, המולת אנשים סביב. עוד רגע זה יגמר. מחפשת את העיניים שלו בקהל, את האישור שלו שאני יכולה כבר לרדת. מחכה כבר לרגע שניכנס לרכב ונצא לדרך. שעתיים נסיעה והלוואי שלא תיגמר לעולם.
הוא מגיע לכיווני, מוסר לי את מפתחות הרכב ובוחן אותי. "גאה בך. עכשיו סדרי את החצאית וחכי לי באוטו. כבר יוצאים. שבי מאחור"..
המחשבות מטריפות אותי. למה בספסל האחורי??? מישהו מצטרף אלינו לנסיעה? לעזאזל...
כבר עשרים דקות בדרך, בחוץ מתחיל להחשיך. הוא במושב הקדמי, בשתיקה, 'פוליס' מתנגנים ברדיו ואני עדיין לא מבינה למה ביקש שאשב במושב האחורי.
'אתה כועס על משהו? אכזבתי אותך היום?'
'רוצה סיגריה?' הוא שואל ומסיט את הרכב ממסלולו. נעמדים לצד הרכב, מגישה לו סיגריה, הוא מגיש מצת, אצבעותיו אוחזות בקצה ידי הרועדת, מסתירות את הרוח ומבעירות את הסערה שמתחוללת ביננו. מרגע זה כבר אין דרך חזרה. 'את מבינה לאן את נכנסת?', הוא חוזר ושואל, 'את מבינה את משמעות העניין?' הסיגריה מושלכת וברגע אחד מוצאת את עצמי במושב האחורי, החצאית כבר מורמת והגרביון מופשל, ידיו חודרות אל מתחת לתחתוני הכותנה הילדותיים והוא חוזר, מפציר ושואל, 'את מבינה לאן את נכנסת? מרגע זה, זה שלי. את שלי. הגוף שלך שלי. כל תנועה שלך שלי. כל מחשבה שלך שלי. ברור?'
רוצה לצעוק ולא מסוגלת. מרגישה את ידו נוחתת על הישבן בתנועה חדה ומתקפלת כולי בבהלה. ידו השניה מלטפת וחודרת, אצבע אחר אצבע בעדינות מופלאה והיד השניה ממשיכה להתרומם באויר ולנחות. האחת מענגת האחת מכאיבה. שומעת אותו סופר ומצטרפת לספירה. ככל שעולה המספר, כך הבהלה שאפפה אותי קודם נעלמת ותחושת סיפוק אדירה מציפה אותי. 'אל תפסיק בבקשה' , מנסה להבין אם באמת אמרתי את זה בקול רם עכשיו.. הוא שולף את ידו מתוכי ומרים אותי. 'מהיום כך זה יהיה וזו רק ההתחלה' הוא אומר, מניח ומערסל אותי על ברכיו כאילו הייתי ילדתו הקטנה.  וכך הייתי, ילדתו שלו, ילדה של דאדי בפעם הראשונה.

בסופו של דבר, גם 28 שנה אחרי, לא שוכחים את הפעם הראשונה.

מוקדש לך י'. הדאדי דום הראשון והמשמעותי בחיי. תודה על שלימדת, גידלת, טיפחת ובעיקר, אהבת.
 5/1 - יום השנה ה 25 למותך.
אוהב אותך תמיד, b הקטנה שהיתה שלך.