סופר גירל או סופר נובה ?¿

הסטירה שלך

תמיד במקום.

מעוררת. מפקחת.

מחזירה אותי למקומי.

משיבה לי כח.

ובסוף.... אני גומרת.

תודה על לילה טוב. תודה על הסטירה.

המילים הנוגעות שלך מפתות, מזמנות, קוראות לי לבוא אליך, לשקוע, 

אתה בי

אני בך

עמוק בשקט שנוגע.

השקט שמערער כל כך עכשיו, השקט המפחיד שבחוץ, דממת המלחמה, 

השקט הזה מרגיש כל כך בטוח כשאני עטופה בך, חדורה.

המילים שלך קוראות לי לברוח יחד,

אצבעות אוחזות,

רגליים דוחקות

נשימות משותפות מתערבבות בגניחות מרגיעות.

לשכוח ביחד מהרעש מסביב

נשרטת בצפרניים רעבות 

מדממת מנשיכות מרגיעות

ביחד לגעת קרוב בפצעים

לברוח מהמציאות שעוטפת אותנו 

לשקט שביננו.

לאהבה בורחת בזמן מלחמה.

עטופה במילים. 

Betty❣️

מותר לך להתחזק מהדברים הקטנים בלי להרגיש רגשות אשם.

להגיד אני זקוקה לך בלי נקיפות מצפון.

לצעוק את הכאב שלך בלי להתחרות בזה שנפגע יותר מהמצב.

להיות חרדה למרות שיש מי שחרד לחייו כעת.

להתגעגע לאלה שחיים למרות שיש כאלה שאיבדו.

להיות צמאה למגע, לחשוב מחשבות מרטיבות, מעוררות ומספקות, לפנטז ולרצות להרגיש חיה, זה אנושי.

להרגיש טיפה נורמליות בזמן משוגע.

מותר לך להיות את.

ומותר לך להגיד שכל מה שאת רוצה

זה שהוא ישאל מה שלומך

שהוא יושיט יד ויחבק, יכאיב ויענג, יסטור וילטף,

ירגיע. יחזיר לך את הבטחון, בעצמך.

_{הדברים נכתבו תחת רעשי פיצוצים, כן אזעקה, לא אזעקה, כן יירוט, לא כטב"מ, ילדה במקלט, ילד על מדים, ולב של אמא מתפוצץ}. _{אז מותר לי}. _Betty❣️ 

ואני רק רוצה להצליח לישון. 

Betty❣️

רוצה לדעת שכולם בסדר.
חטטנות? לא.
פשוט דאגה.
וגם אם נשכחנו מהלב, ויצאנו מתודעת ושגרת החיים האחד.ת של השני.ה,
עדיין קשה שלא לחשוב מה קורה עם כל אחד ואחת, בין אם נמצאים בקו התופת ובין אם לא.
אז תנו למי שחושב.ת עליכם סימן, שנדע/שידעו שהכל בסדר, גם אם זה סימן קטן.
ואני, לרגעים בסדר, לרגעים לא, אבל אם מישהו מכם זקוק/ה, אני כאן, תמיד.

Betty❣️

שמצאה פתאום את אבא.

ככה הרגישה אתמול מדינה שלמה.

עצוב 😪

רצף של סיגריות וקפה. יושבת במרפסת, רחובות ריקים, גם הראש. לא מבחירה, פשוט מחוסר יכולת להכיל את הנורא מכל שקרה. תכתבי, תפרקי, תתפשטי עד הסוף. תוציאי ותקיאי הכל על הדף, זה יעשה לך טוב. אבל בשביל לכתוב, אני צריכה לחשוב. על הילד הפרטי שנמצא על מדים, על הקטנה שצריכה לבחור ביני לבין אבא שלה, על ההוא ששומר עליי ועל המדינה רחוק מכאן, על זה שרץ ממקום למקום לעזור, על הפוסט-טראומתי שהשארתי מאחור, על החברות שאין להן יום ולילה עד שהילדים יתנו אות חיים,
ועל כך שאין לי נחמה להציע להם בכלל,
אז יושבת במרפסת. כל היום סיגריות וקפה. בנסיונות עגומים לא לחשוב על כלום ולהצליח לשמור על אופטימיות ואמונה.

יֵשׁ בָּךְ מַשֶּׁהוּ שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתִי אֵלַיִךְ
הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִּי נוֹדְדוֹת לְכִוּוּנֵךְ
הַמַּבָּט שֶׁלִּי נִתְקַע עָלַיִךְ.
אֲבָל אַתְּ בְּשֶׁלָּךְ וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי.
כָּךְ אָמַרְתְּ וְכָךְ יִהְיֶה,
לֹא אָעֵז לַחֲצוֹת גְּבוּלוֹת אִתָּךְ
כִּי יוֹדֵעַ, לֹא תִּהְיִי יוֹתֵר בְּעוֹלָמִי.
רוֹצֶה אוֹתְךָ שֶׁלִּי
וְאַתְּ רַק בַּתְּנָאִים שֶׁלָּךְ, נֶאֱמָנָה לְעַצְמֵךְ וְעֶקְרוֹנוֹתַיִךְ,
בְּהַגְדָּרוֹת כָּל כָּךְ שׁוֹנוֹת מֵהַחַיִּים שֶׁלִּי.
יוֹדֵעַ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִטְרֹף אֶת הָעוֹלָם אִם רַק אֲשַׁנֶּה אֶת דַּרְכִּי וְאַתְּ תַּאֲמִינִי בִּי בְּדַרְכֵּךְ.
לְבֵנְתַיִם שׁוֹמֵר אוֹתָךְ קָרוֹב, חֲבֵרָה, כָּל עוֹד אַתְּ מַסְכִּימָה.

ואולי, אני בטי כבר לא.

חזרתי לימי האפרול.

אולי כדאי להחליף משקה? לשנות? להתנסות בטעמים לא מוכרים?

אז איך אדע במה לבחור?

יושבת על הבר, צופה סביבי, הברמנית לא מפסיקה להגיש כוסות מפונפנות עם קישוטים דביליים. זאת שותה מתוק יותר, זאת שותה חמוץ, ההוא בפינה מזרים בירות אחת אחרי השניה.

אני לבד. לא זוכרת מתי הרשתי לעצמי לשבת לבד בבר, מתי הרגשתי אמיצה מספיק להסתפק בנוכחות של עצמי בלבד. צ'ייסר וודקה לילדה ממול, אני שומעת את השניים הזחוחים מולי. לא תודה, אני מסמנת לברמנית וממלמלת, ואם כבר, אז שוט קטן של עראק יותר מתאים למי שאני כאן, אבל בטח לא עם שניים ובטח לא עכשיו. 

נו בטי, מה הערב? מזמן לא הזמנת...לא זימנת.

כן. מזמן לא הזמנתי, לא זימנתי. 

הגיע הזמן להשתכר מחדש. מה את ממליצה?

את יודעת בטי, תישארי עם האפרול, הוא מדויק לך, עדין כמוך, ואת מכורה לטעם, את מכורה להרגשה של השפריץ שהוא מביא איתו, אבל הפעם, תני לי להוסיף לך איזה טוויסט, צאי קצת מהמקום המוכר, תרשי לעצמך להוסיף טעמים לחוויה. 

אני מהנהנת בראשי ומסכימה. אפרול שפריץ כמו שאני אוהבת, הפעם עם טוויסט וטעימה שונה. מזמנת, בפעם הבאה, המשקה עָלֶיךָ.

מזמינה. מזמנת. 

Betty❣️

צריכה לבדוק משהו...

משועשעת על הבוקר😆😆

Betty❣️