4 זרים
צלצול ראשון בדלת. מגיע זר נקי קטן ולבן. חיוך על הפנים ומחכה לקרוא את הברכה. כיווץ קטן בלב, נמנעת מלצפות, רק מקווה. ברכה ראשונה נפתחת. כל כך צפויה. הרי הוא לא ישכח. 20 שנה ניסה לשמח אותי ביום הזה. ולא הצליח. פרחים, אף פעם לא הביא. הפעם הוא שלח.
צלצול שני בדלת, שוב הלב מתכווץ, מחזיקה את עצמי לא לצפות, אבל שוב מקווה. זר עם משמעות, מאלה שעבורם אני משמעותית..מספר הפרחים כמספרם וכל פרח בצבע אחר, שמתחברים יחד להרמוניה יפה, כמו זו שיש לי איתם. והברכה.. מרגשת, מזכירה לי מי אני ולמה.
צלצול שלישי בדלת אני כמהה. מתעכבת בדרך אל הדלת, מתלבטת אם לחייך או להדחיק את המחשבה. פותחת מהססת, הפעם אין שליח, עומדת חבורה, עם זר זקוף, ענק ומלא באהבה. מתחבקות, מזכירות האחת לשנייה שיש מי ששמח בשמחתי, שהן באו לכאן לשמח אותי, לשמוח איתי. יודעות כמה קשה ושמח בבת אחת, בו זמנית, היום הזה עבורי.
צלצול רביעי בדלת, השליח אומר, אין שם של השולח. הוא מסר שתדעי לפי הברכה. העיניים נפערות. החיוך נמתח. הלב שלפני רגע התכווץ בכאב התמלא בשמחה. ונתתי לו מקום בין כולם, כי יש לי רק אגרטל אחד והוא הזר הראוי מכולם.
3 ימים שארבעה זרים מקשטים לי את החדר, אך העיניים נשואות רק אל אחד, זה שקישט לי את הלב. זה שהכי קשה לי לדעת שהוא כאן . הזר הזהוב, המתעתע.
