הוא רץ כדי להספיק להיכנס יחד איתי לבניין וממהר למעלית. שניה של מחשבה ואני מחליטה לחרוג ממנהגי ולא לעלות ברגל. "קומה רביעית" הוא אומר בקול. ואני בשניה נרעדת, נרעשת ולוחצת. כאילו הוא בקולו לחץ אצלי על כפתור. ואת? הוא ממשיך ושואל. "שמינית" ממלמלת וקולטת שיש רק שבע קומות בבניין ואני בכלל.. אמורה לרדת בראשונה. הוא מושיט יד זריזה ללחוץ במקומי על הכפתור ומשרוולו מבצבץ קעקוע שלא מתיר מקום לספק נוסף. אני סורקת וסוקרת את כולו. סקרנית למי הוא ממהר להביא את הפרחים שבידו. הוא לא נבוך ואפילו משועשע. מיישיר אליי מבט, בוחן את כולי ושואל "והתכשיט הזה עלייך, סתם ליופי או הצהרת כוונות?" .- ליופי, ליופי, טרנד כזה שנמכר עכשיו בחנויות.
יכול להיות שבמבט אחד איש זר פענח לי את כל המחשבות?
"את ממש מוכרת לי.." הוא ממשיך.
- אין סיכוי, אני חדשה בשכונה, סתם פרצוף כזה ...אני מייד עונה. "לא הפנים מותק" הוא ממשיך ומושיט לי לרגע את הזר שבידו, כדי לסדר את התיק הגדול והמוארך שבידו, כאילו רוצה שאציץ לתוכו.
מכירים???? אולי הוא 'קורא' אותי כאן?? אולי נפגשנו במסיבה?? זהו.. אבודה במחשבות, הרי הקעקוע שלו לא מותיר ספק, וגם לא התיק ותכולתו. יכול להיות שבאמת זיהה???
-"ארוע מיוחד?" אני מתעשתת, מעזה ושואלת. זורה לעצמי מלח על פצעיי.
"הפרחים? לא. היא כן".
אל תשלח לי פרחים, תביא אותם בעצמך.
Betty❣️